יצירות של באש ובמים

אני לוקחת נשימה ארוכה וצועקת, דופקת חזק חזק רק כדי שישמעו אותי, אני בועטת וצורחת. אך אחרי הסערה מגיעה הדממה והכל שוקט והכל שקט. כאילו לא צעקתי, כאילו לא צרחתי ואף אחד לא שומע. חסרת כוחות מתיישבת, הדמעות מרטיבות את הלחיים וצורבות בעיניים. אם משהו רק היה שומע, אם משהו רק היה יודע. אבל נראה שאף אחד לא ישמע ואף אחד גם לא רוצה לשמוע. הכאב החד מפלח בלב, לדעת שאני כאן בודדה ואין שום חבר לצרה. מאגרי הדמעות כבר מזמן יבשו וכן הקול רק הלך והצטרד. וכל מה שנשאר לעשות זה ללחוש חלושות 'אני כאן, רק תראו אותי, רק תשימו לב אלי. כל מה שאני צריכה זו יד איתנה שתמשוך אותי חזרה למעלה אל האור והשמחה.' נמאס להיות כלואה בין קירות אבן קרות שאף אחד מבחוץ לא יודע. כשאנשים באים, הם רואים קירות ורודים וצבעוניים, הם רואים חדר נעים ויפה והם רואים תאורה שנותנת אור בכל. אבל מה שהם לא מבינים שזה בעצם לא כ"כ יפה וטוב להיות כלואה שם כל הזמן, שהאור כבר מסנוור בעיניים והקירות כבר מזמן מתקלפים. 'עכשיו זה רק אני ואתה' לוחשת לו, ליחיד שיודע, ליחיד שעוזר, ליחיד שאוהב. אבל שום קול לא נשמע ומשום מקום לא באה הישועה. אני נבהלת וחוזרת שוב 'רק אני ואתה' וכלום. שקט. דממה. 'למה אתה לא עונה?' מגבירה קצת את הקול. עדיין כלום. 'תענה!' אני מתחננת. דממה מפלחת את האוויר. האם אני לבד? האם גם אבא לא שומע? האם נהייתי פשוט שקופה? שמשהו יראה, ישים לב. בבקשה!

בפרקים הקודמים - צילה מגיעה לפנימיה חדשה ונזכרת בביתה שהשאירה מאחור. היא גם פוגשת בהדס שתהיה שותפה שלה לחדר יחד עם שחר. "שמעתם על החדשה?" נחלה התיישבה ליד השולחן מניחה את המגש שלה. "השמועות מספרות שהוריה נהרגו בפיתאומיות בתאונת דרכים, משאירים את ילדתם המפונקת חסרת כל". נחלה סקרה את פני חברותיה ואז חייכה לעצמה בסיפוק. כמו תמיד היא זו שידעה לספק את כל החדשות החמות, היא היתה ידועה בתור רכלנית גדולה שיודעת הכל על כולם. "מסכנה" נאנחה טליה "אנחנו חייבות להיות לצידה". נחלה הרימה גבה. "למה חייבות? אנחנו לא מסכנות? הרי בסופו של דבר לאף אחת מאיתנו אין את החיים המאושרים ביותר..." נחלה זו גם לא היתה בין המתחשבות ביותר. "נו, איך קוראים לה? בת כמה היא? מה עוד ידוע עליה?" המבטים הופנו לנחלה, הרי מי תדע יותר טוב ממנה? השיחה הרכלנית נפסקה באחת שכנרת מדריכתן של חלק מהבנות נכנסה לחדר מלווה בנערה צעירה וגבוהת קומה. "בטח רובכן כבר שמעתן על הדיירת החדשה שלנו" פתחה כנרת, כמו תמיד קולה נוקשה וקר. "אני רוצה שתקבלו יפה את צילה היינמן שהגיע לכאן ישירות מהמרכז". כנרת בקשה מהדס שתפנה מקום לצידה בשביל צילה וזו נגשה מיד לחברתה שכבר הספיקה להכיר. עיניים ננעצו בצילה מכל הכיוונים, לא כל יום הגיעה אחת חדשה. "אז מה, את צילה?" ג'ינג'ית חייכנית ומתולתלת חייכה אל צילה. צילה הנהנה, עוד ביישנית קצת. "אני שחר, נעים להכיר. אנחנו ביחד בחדר" שחר הציגה את עצמה. היה בה מין קסם אישי כזה. ברק כזה בעניים שאומר 'הרפתקאות'. משו בה קצת הזכיר לצילה מישהו, אבל מי? היא לא הצליחה להזכר. בלילה שסוף סוף השתרר שקט בחדר 325 החלו זולגות הדמעות, דמעה אחר דמעה, והכרית, הכרית רק מתרטבת. ונערה צעירה שמחניקה יבבה, 'אבא! אמא! למה עזבתוני? למה?!'

צילה הניחה את שלושת התיקים הגדולים על מיטת הברזל הקטנה ובעניה סקרה את החדר. הוא היה לא גדול מידי אבל גם בהחלט לא מידי קטן. היו בו שלוש מיטות ברזל וארונית ליד כל מיטה, בקיר הימיני של החדר ממש סמוך למיטתה היה ארון שחור וגדול מימדים ולצדו שולחן כתיבה מרווח. על הקיר ליד השרותים היה מדף ארוך שהיה מלא בספרים. חוץ מזה היו גם כמה תמונות פזורות פה ושם על הקירות. היא לא יכלה שלא להזכר בחדרה הישן בביתה שבפתח תקווה, שם גדלה כילדה יחידה ומפונקת. בחדר ההוא היה לה ה-כ-ל, קירות צבועים בטוב טעם כשעליהם ציורים של פרפרים ופיות, ארון לבן וגדול שהכיל בו הרבה מאוד בגדים יקרים ומותגים. בחדרה הישן היה גם מיטה זוגית גדולה ונוחה עם מצעים מיוחדים בדיוק כמו שהיא אוהבת. היה שם גם מדפים מלאים בבובות ושולחן כתיבה שעליו היתה שוקדת על שיעורי הבית כמו ילדה טובה. היא נזכרה בתמונות כל המחשבות האלו גרמו לדמעות לעלות בעיניה אך היא מהרה לבלוע אותם והחלה מפרקת את התיק הגדול מבין השלושה שבו היו כל שמלות השבת שלה. בעודה מכניסה לארון שמלה אחר שמלה נכנסה לחדר נערה שנראתה כבת גילה. היו לה עיני שקד גדולות וחומות ואף קטן וסולידי שהיה מלווה בנמשים שהמתיקו את פרצופה. "שלום, איך קוראים לך?" שאלה הנערה בקול עבה שלא תאם את המראה שלה. "אני צילה ואני חדשה פה, כנראה שנהיה שותפות לחדר. מה שמך?" ענתה צילה בהיסוס קל. "אני הדס והמיטה הזאת" הצביעה על המיטה ליד החלון "המיטה שלי, איתנו בחדר יש גם את שחר שאותה בטח עוד תכירי, היא גדולה ממני בארבע שנים אבל אני מאוד קרובה אליה, בת כמה את? אני בת שתים עשר" הדס התגלתה כנעררה חברותית וחביבה והשיחה בין השתיים קלחה. לאחר כשעה שהדס התנצלה שהיא חייבת ללכת כי יש לה שיעור פרטי באנגלית, התיישבה צילה על המיטה וחיוך קל הסתמן על פניה. 'אז נכון זה קשה לחיות בפנימיה והקשיים עוד לפני, זה כואב לעזוב משהו טוב ולעבור למקום שכזה, אבל השם איתי, הוא יעזור לי. אני בטוחה בכך! הדס כל כך נחמדה והיא טוענת שיש כאן הרבה בנות טובות וחמודות. יהיה טוב בסוף. פרק חדש בחיי מתחיל ברגע זה.'

הרוח צלפה בפניהם של שני הצעירים שישבו על החול הרך אל מול השקיעה המרהיבה. "סגרתי בבית חולים" נשמע לפתע קולה של תשורה לאחר כמה דקות של שקט. יאיר הפנה מבטו לעברה. "את רצינית?!" שאל בקול משתומם. תשורה הנהנה, מחבקת את עצמה וממקדת מבטה בנקודה נעלמת באופק. "אני לא מאמין שעשית את זה" קולו של יאיר התייצב. תשורה שתקה. "דברנו על זה כ"כ הרבה פעמים! את בעצמך אמרת שהחלטת לא לעשות את זה!" מרגע לרגע קולו התגבר ונהיה נוקשה יותר. והיא, היא עמדה בשתיקתה. "תשורה! דברי איתי!" הוא דרש. היא פתחה תשורה פקחה עיניה קופצת בבהלה. הזיכרון הלם בראשה. דמעות מרטיבות את לחיה. היא נגשה לשטוף פניה. "אבא! למה?! למה?!" #*#*#*#*#*#*#*#*#*#*#*#*#*#* הרמקולים הוגברו והמוזיקה החזקה הקפיצה את אורחות הבת מצוה ממקומם, נגשות לכלת שמחה מושכות אותה לעבר רחבת הריקודים. מעגלים נפתחו ברגע וילדות מאושרות השתוללו להנאתן שבמרכזן ילדת הבת מצווה עצמה. גם הגברים פתחו מעגל יחד עם האבא המאושר ושמח כיכב באולם הגדול. "אור הנר, חלום גובר, חיוך של ילד...." צעקו ביחד כולם למשמע השיר האהוב על צילה המאושרת. "אולי הפעם נדע שמחה ולא כאב .אולי הפעם נחזיר תקוה לתוך הלב. אולי הפעם תהיה זו אהבה שתביא מעט שלוה..." וצילה, צילה עמדה שם, דמעות שמחה ואושר זולגות להן בחופשיות. "בואי כבר לרקוד! יא רגשנית!" קרבה אליה חגית חברתה הטובה נותת לה יד ונכנסת איתה לתוך מעגלי הריקודים. "אורחים יקרים, כ"כ כיף לראות כאן את כולם באים לשמוח בשמחתי. וואו! אני פשוט נורא נרגשת. אנשים מדהימים! לדעת שיש לי מלא אנשים שתומכים בי ועומדים סביבי. הורים מקסימים שאני חייבת להם תודה ענקית שאי אפשר לתאר אפילו. חברות מיוחדות ונהדרות כמוכן. משפחה גדולה , סבים וסבתות, דודים ודודות, בני דודים ודני דודות......" המשיכה צילה בנאומה המרגש. חותמת לבסוף באיחול לכולם לכאלו חיים מושלמים. "מה עוד אפשר לבקש?"