הרוח צלפה בפניהם של שני הצעירים שישבו על החול הרך אל מול השקיעה המרהיבה.
"סגרתי בבית חולים" נשמע לפתע קולה של תשורה לאחר כמה דקות של שקט. יאיר הפנה מבטו לעברה. "את רצינית?!" שאל בקול משתומם. תשורה הנהנה, מחבקת את עצמה וממקדת מבטה בנקודה נעלמת באופק. "אני לא מאמין שעשית את זה" קולו של יאיר התייצב. תשורה שתקה. "דברנו על זה כ"כ הרבה פעמים! את בעצמך אמרת שהחלטת לא לעשות את זה!" מרגע לרגע קולו התגבר ונהיה נוקשה יותר. והיא, היא עמדה בשתיקתה. "תשורה! דברי איתי!" הוא דרש. היא פתחה פיה וסגרה אותו לאחר רגע מבלי להוציא צליל. דמעות ממלאות עיניה "יאיר אתה לא צריך להקשות את זה עלי עוד! גם ככה התלבטתי רבות, ואני לא סגורה על עצמי. ואתה ממש לא עוזר!" הדמעות פרצו מעיניה והיא הורידה ראשה אל בין ברכיה. "אני מצטער...." נשמע קולו מבעד לעפלה. "אני מצטער...."
תשורה פקחה עיניה קופצת בבהלה. הזיכרון הלם בראשה. דמעות מרטיבות את לחיה. היא נגשה לשטוף פניה. "אבא! למה?! למה?!"
#*#*#*#*#*#*#*#*#*#*#*#*#*#*
הרמקולים הוגברו והמוזיקה החזקה הקפיצה את אורחות הבת מצוה ממקומם, נגשות לכלת שמחה מושכות אותה לעבר רחבת הריקודים. מעגלים נפתחו ברגע וילדות מאושרות השתוללו להנאתן שבמרכזן ילדת הבת מצווה עצמה. גם הגברים פתחו מעגל יחד עם האבא המאושר ושמח כיכב באולם הגדול.
"אור הנר, חלום גובר, חיוך של ילד...." צעקו ביחד כולם למשמע השיר האהוב על צילה המאושרת. "אולי הפעם נדע שמחה ולא כאב .אולי הפעם נחזיר תקוה לתוך הלב. אולי הפעם תהיה זו אהבה שתביא מעט שלוה..."
וצילה, צילה עמדה שם, דמעות שמחה ואושר זולגות להן בחופשיות. "בואי כבר לרקוד! יא רגשנית!" קרבה אליה חגית חברתה הטובה נותת לה יד ונכנסת איתה לתוך מעגלי הריקודים.
"אורחים יקרים,
כ"כ כיף לראות כאן את כולם באים לשמוח בשמחתי. וואו! אני פשוט נורא נרגשת. אנשים מדהימים! לדעת שיש לי מלא אנשים שתומכים בי ועומדים סביבי. הורים מקסימים שאני חייבת להם תודה ענקית שאי אפשר לתאר אפילו. חברות מיוחדות ונהדרות כמוכן. משפחה גדולה , סבים וסבתות, דודים ודודות, בני דודים ודני דודות......" המשיכה צילה בנאומה המרגש. חותמת לבסוף באיחול לכולם לכאלו חיים מושלמים. "מה עוד אפשר לבקש?"
תגובהתגובות