אתמול בלילה חלמתי חלום.
בחלום הייתי נכה. מרותקת לכיסא גלגלים.
איזה חלום מתוק זה היה!
אתמול בלילה, ישבתי בכיסא השחור הזה, וכולם נדו לי בראשם. כולם פינו לי את הדרך. ואף אחד לא חשב שאני משוגעת כי אני לא עולה במדרגות, או כי אני לא סוחבת דברים כבדים מדי.
איזה חלום מתוק זה היה. איזה חלום יפה.
כשהסתובבתי לי, ניגשו לעזור לי, וכולם ידעו מייד במה אני מתקשה.
אנשים שמכירים אותי לא ריחמו עליי. אלא צחקו והסיעו אותי סביב סביב. זה היה נהדר!
ואף אחד לא ציפה ממני לקום ולככת פתאום.
אף אחד לא ניגש אליי ושאל אותי למה אני לא רגילה.
אתמול בלילה, הייתי נכה, עם כיסא גלגלים אמיתי, שחור.
וזה היה נהדר!
כי כשכאב לי, היה מותר לי לבכות.
ומותר היה לי לבקש עזרה בלי שיכעסו עליי או ירימו גבה.
יכולתי לספר לילדים המתוקים סביבי מה הבעיה שלי.
ללמד אותם, שנפגעתי. שזה רצון ה'. שזאת לא אשמתי.
אתמול בלילה, בחלום.
הילדים הקשיבו, וזה לא היה סיפור מפחיד מדי.
כי אני נכה, זה מובן. הם שאלו שאלות. וזה היה בסדר.
הסתובבתי כמו מלכה ברחבי העיר, נוהגת בכיסא שלי כמו בכירכרה מלכותית.
אמול בלילה.
אבל בבוקר התעוררתי.
הכל היה חלום.
תגובות
ורק שתדעי, יקרה - שיש כאלו שגם כך יקבלו אותך, יחבקו אותך ויאהבו באמת. כך. זה נדיר, אבל זה קיים.
מי שלא היה - לא יבין. מי שכן - אולי.
אחחח. זה ממש טוב!
אנשים מקבלים רק מה שהם רואים, אבל אנשים לא רואים <והרבה פעמים גם לא מסוגלים לראות> הכל.
שיקפצו כולם. העיקר שאני מקבלת את עצמי ושאת מקבלת אותך!
מי כמוך מבינה..?
ותודה לתגובות הנוספות.
באמת!
זה נותן כח התגובות שלכם.