יצירות של מקרוני בשמנת

"פרו ורבו" מה יותר פשוט מזה? המצווה הראשונה, הבסיסית. אפילו הגויים מצווים בה. האדם הראשון יחד עם חווה אשתו צוו בה, וזה מה שהמשיך את העולם. האם אני לא בן אדם? אני מוטציה? אם את המצווה הראשונה אין ביכולתי לקיים, מה עוזרות כל שאר מצוותי ומה עוזרים מעשיי הטובים? שוב ושוב נמנעת ודוחה תורים, בדיקות, תרופות. מנסה לתת לעצמי לדמיין שהכל כשורה, לשכוח פה ושם שמשהו בפנים פשוט לא כמו שהוא נועד להיות. וההשלכות מפחידות אותי. בהתחלה, הרופא הבטיח שזה ממש כלום "יעבור במהירות, זה מאוד מצוי". אחר כך אחרי בדיקות שוב ושוב, "אז יש פה בעיה מעט יותר רצינית, תקחי את התרופות האלה והאלה וזה יעבור תוך כמה שנים". בביקורים האחרונים שלי הוא מסביר שזה אמנם לא עקרות, חלילה. רק תפקוד לקוי, ופשוט צריך לקבל עזרה מלאכותית בבוא העת. וכבר הסביר בלי ליפות, את הסיכונים והסכנות שבמצב. וזה מפחיד ומעציב אותי. והן כל כך יפות, זה עתה נישאו. מחייכות בשמלה הלבנה. והנה, תוך כמה חודשים כבר מתפארות בבטן שמנמנה. והלב מתפוצץ, איך יכול להיות שזה קל כל כך? למה זה ברור מאליו? ותינוק אחרי תינוק, ולידה אחרי לידה. הן יפות כל כך, ועסוקות, וחומלות, וטובות. ואני? רק לטפל בילדיהן יודעת. משחקת ושרה, מלטפת, נותנת נשיקה כשכואב, מרפאה פצעים, מצילה חיים, מלמדת, ואוהבת עם כל הלב. והילדים גדלים, וממשיכים הלאה. ואני לא רוצה לקנא. לא רוצה לכאוב, לא רוצה להבין, עד כמה זה קשה לי לפעמים. עד כמה שהלב שלי כבה. אבא, אבי..אתה בראתני, אנא, שמור עליי מן הקינאה. תן לי לראות בבירור את תפקידי ועזור לי להרגיש בו שלימה.

אומרים שמי שגיבור, זה אדם שמתגבר על היצר שלו. יש כל כך הרבה יצרים. יש יצר של מין, תאווה לאוכל, למוזיקה, יצר של מרדנות. ויש יצר החיים. לפעמים הגבורה האמיתית היא לכבוש את יצר החיים שלנו. ולהבין, שה' נתן לנו, את מה שהוא החליט. אולי אנחנו אוהבים את החיים. אולי זה נעים לנו וטוב. גם לפעמים אנשים מגיעים לזמן שבו הם רוצים בעצמם לייצר חיים חדשים בעולם. לעזור לנשמה נוספת-לחיות. אבל ה' נתן...ה' מחליט. ואנחנו נהיה גיבורים,אם נבין- שגם אם הרצון שלנו הוא טוב, וטבעי, ומאוד מוסרי. אנחנו רק בני אנוש קטנים. וגם אני, אומרים לי שאני גיבורה לפעמים. שלא ויתרתי על החיים. זה לא נכון. ויתרתי. שוב ושוב הבעתי ייאוש. שאלתי "למה אני?" ו"זה לא מגיע לי". התנהגתי קצת ברשעות. אני לא גיבורה,אבל אני רוצה להיות. להבין שחיי לא שלי. ושגם אם לפעמים מתחשק להפסיק אותם רק כי לא מרשים לי להקים חיים משלי- אז זה בסדר, ואין דבר יותר מוסרי, ממוסר של מעלה,אלוקי. שאסור לי להחליט על מוות וחיים. שאם ככה אני-אז זה מה שנכון. וכדי להיות גיבורה,אני אדע- אולי בסוף לא יימצא הפיתרון. אולי לעולם אהיה כזאת,כלי שבור וריק מחיים. אבל אסור להתייאש, אסור לי להגיד שזה לא טוב לי. זה טוב לי,זה מושלם בשבילי! ככה ה' החליט, ותאמינו-הוא יודע. ולא אני, רק הוא זה שקובע. אז תודה אלוקים שלי.תודה שנתת לי הזדמנות להיות באמת באמת גיבורה.

הלואי והיה מישהו, שלו יכולתי לספר את ה-כ-ל... יכולתי לספר לו ולתאר לו את מה שאני לא מסוגלת לספר לאף אחד אחר בעולם. הייתי מספרת לו כמה אני פוחדת, כמה אני חוששת מהעתיד שלי..שבכלל לא ברור. אומרת כמה זה קשה, לקוות כל פעם מחדש, ולהתייאש שוב ושוב. עד שמבינים שאין מנוס-משהו לא תקין. כמה מבייש לא להבין על מה כולן מדברות, כמה כואב לשמוח בשמחתה של אחותי הקטנה.. לספר לו על תחושות של כישלון ואובדן, שכל יישותי נמחקה ואין לקיום שלי בכלל הצדקה. והוא לא ישפוט ויגיד "לא נכון!" הוא יהנהן בדממה, יקשיב לי, ינגב את הדמעות. הוא יידע. בטח אומר לו איך זה קשה לילדה בת 16 לעבור כאלה בדיקות מציקות. לשמוע את הרופא של הנשים הנשואות אומר לאמא כמה את בוגרת, ובלילה לבכות לכרית כי את בכלל לא בטוחה שזה דבר טוב. אספר לו כמה נוראי לשבת בשיעורים על חיי משפחה, לחשוב- "מה איתי..?" ואף אחת בכלל לא מבינה. הוא יידע בעצמו, אבל בכל זאת יישמע כשאומר כמה כואב לי ולא העזתי לבכות. כמה רע לי, ולא סיפרתי לאיש בעולם. כמה אני מתביישת, מרגישה אשמה, והוא לא יגיד "אין לך ממה". הוא יבין...יבין הכל. אני אספר איך זה כואב- ללכת לבדיקות ולעמוד בתור מאחורי נשים עם מטפחות ובטן עגולה, ולשאול את עצמי- "מה איתי..?" כמה זה פוצע, צורב, מחניק..לדעת שאני רק ילדה קטנה שרוצה כבר מעכשיו- ילדים משלה. הלואי שאמצא לי מישהו כזה..לספר לו, והוא יקשיב. ואני לא אצטרך להתבייש, או להתנהג כאילו הכל בסדר, כי הוא חברה שלא מבינה, או אמא שהפכתי אותה פתאום למאוד זקנה..הוא יבין, הוא יידע, גם הוא בוגר מאוד. ואני אוכל לבכות כמה שרק ארצה..הוא לא יגיד לי "די! תתמודדי!" הוא לא ייתן לי לבלוע תרופות מרות, או יגרור אותי איתו לבדיקות המשפילות. הוא לא ידבר לידי על נושאים כל כך כאובים, ולא יתפלא כשפתאום באמצע הכיתה, הדמעות כמעט ועולות. הלואי, אלוקים, הלואי- שלחת אליי כל כך הרבה התמודדויות...אבל אני לא מסוגלת יותר להיות לבד.

אתמול בלילה חלמתי חלום. בחלום הייתי נכה. מרותקת לכיסא גלגלים. איזה חלום מתוק זה היה! אתמול בלילה, ישבתי בכיסא השחור הזה, וכולם נדו לי בראשם. כולם פינו לי את הדרך. ואף אחד לא חשב שאני משוגעת כי אני לא עולה במדרגות, או כי אני לא סוחבת דברים כבדים מדי. איזה חלום מתוק זה היה. איזה חלום יפה. כשהסתובבתי לי, ניגשו לעזור לי, וכולם ידעו מייד במה אני מתקשה. אנשים שמכירים אותי לא ריחמו עליי. אלא צחקו והסיעו אותי סביב סביב. זה היה נהדר! ואף אחד לא ציפה ממני לקום ולככת פתאום. אף אחד לא ניגש אליי ושאל אותי למה אני לא רגילה. אתמול בלילה, הייתי נכה, עם כיסא גלגלים אמיתי, שחור. וזה היה נהדר! כי כשכאב לי, היה מותר לי לבכות. ומותר היה לי לבקש עזרה בלי שיכעסו עליי או ירימו גבה. יכולתי לספר לילדים המתוקים סביבי מה הבעיה שלי. ללמד אותם, שנפגעתי. שזה רצון ה'. שזאת לא אשמתי. אתמול בלילה, בחלום. הילדים הקשיבו, וזה לא היה סיפור מפחיד מדי. כי אני נכה, זה מובן. הם שאלו שאלות. וזה היה בסדר. הסתובבתי כמו מלכה ברחבי העיר, נוהגת בכיסא שלי כמו בכירכרה מלכותית. אמול בלילה. אבל בבוקר התעוררתי. הכל היה חלום.