ארוחת הערב הייתה ללא ספק מהנה במיוחד ומלאת התרגשות. כולם פטפטו בעליצות ויצרו חברויות.
שבות התיישבה בכיסא ריק על יד נערה שהייתה מוכרת לה מקבוצתה. "היי, מה שלומך?" פנתה בנימוס ובחיוך, מוכנה להכיר חברה חדשה. הנערה הסתובבה אליה בתדהמה, כאילו לא חשבה ששבות מסוגלת לדבר בכלל, פלטה מבט מלא בוז, והסתובבה חזרה אל הנערה מצידה השני, מפטפטת ברוסית קולחת.
'אופס', חשבה לעצמה שבות, מעט מושפלת. 'אלה בטח נטשה וזיוה, הרוסיות'. היא תהתה לעצמה אם שווה לנסות להיות חברה שלהן בכל זאת, הן נראו לה נחמדות. אולי חוסר הנימוס שלהן נבע מכך שלא הבינו עברית כל כך..? שבות השלימה עם הנתון המצער שתאכל לבדה, כנראה. אבל בדיוק אז המקום שמולה, ושני מקומות מימין לה, נתפסו ומולם הונחו מגשים עמוסים באוכל. שבות הביטה בשכניה החדשים - אלה היו נערים מהקבוצה שלה - שני בנים ובת אחת. הם חייכו אליה כמכרים ותיקים. "היי" חייכה חזרה "אני שבות".
"כן, אנחנו יודעים את זה כבר". אמר אחד הבנים בחיוך, והצביע על מדבקת השם שנשארה דבוקה לחולצתה. שבות הייתה היחידה שהמדבקה עוד נשארה על בגדיה. מסמיקה היא הסירה אותה. "אני אלמוג, וזה כינר" הציג את עצמו הנער, בטוח בעצמו, והוסיף "את נראית ממש אבודה. באת הנה לבד?"
שבות הנהנה והביטה אל הנערה מימינה שמיהרה להציג את עצמה כנאג'ולין. "גם אני במחול ואקרובטיקה, איתכם" הדגישה הנערה, בחי"ת גרונית. שבות זכרה את הנערה, ואמרה לה זאת בחיוך. רק לא סיפרה לה שהסיבה לכך היא שנרתעה מעובדת היותה בקבוצה אחת עם נערה ערבית.
"רק אותנו את לא זוכרת?" קרץ לה כינר. "מה, דתיות לא מסתכלות על בנים?" קינטר אלמוג.
השיחה הגיעה למחוזות לא בטוחים לדעתה של שבות, היא בלעה את הסלט באיטיות, מנסה להתחמש מתשובה. נאג'ולין הביטה בה. "איפה את גרה?" דרשה לדעת. שבות הביטה בנאג'ולין, וידעה שהשאלה לא נבעה מנימוס בלבד. "בבית אל" אמרה, מרגישה את הסלט יורד ונתקע בגרונה. היא חשבה לעצמה שהיא לא אמורה להתבייש מהערביה, היא מאמינה שארץ ישראל שייכת לעם היהודי, ואין לה צורך להתנצל.
אבל איכשהו, המחשבה שהנערה לצידה גרה מאוד קרוב אליה, גרמה לה לחוסר נעימות.
אחרי הארוחה שבות הרגישה הקלה עצומה. והחליטה שלהבא, תאכל לבדה ותמנע תקריות לא נעימות.
היא נזכרה בחשש איך הציעו אלמוג וכינר לה ולנאג'ולין לבוא איתם לטיול ברחבי המחנה. אביו של כינר היה גנן במחנה, והוא ואלמוג הכירו את האיזור היטב עוד מילדותם. נאג'ולין נענתה להצעתם בהתלהבות, ושבות לא הגיבה בכלל, היה ברור שהיא תצטרף גם כן. היא קיוותה רק שחזותה הדתית מעידה כאלפי עדים ואזהרות את גבולותיה כלפיי בנים, והתפללה שלא יהיו בעיות.
איילת סיימה לאכול, וכבר ישבה בסלון הקטן בביתן מס' 16 עם כלי כתיבה, דפים, מחשבון, שאלות קשות, ובעיקר כאב ראש מהנסיון לפתור אותן. היא בדיוק הייתה באמצע תרגיל שכלל נוסחה מסויימת של X בחזקת 7, אבל לא הצליחה להיזכר בנוסחה, כשדורון נכנס לביתן.
"מה זה?" שאל בקולו השקט, שאלה רטורית לחלוטין. שכן התרגילים והמחשבון העידו על עצמם.
"אין לך עבודות קיץ?!" איילת קראה בייאוש. "מסתבר שזאת המצאה מרושעת במיוחד של בית הספר שלי. המורה למתמטיקה החליטה שאנחנו בפיגור לקראת הבגרות, ונתנה לנו 5 טון של עבודות קיץ...!" איילת פלטה אנחה של אומללות ונענה אחורה על הכורסה.
דורון התקרב לעברה, הציץ בדפים ושאל בהיסח הדעת "איפה את לומדת?"
"בבית הספר החקלאי 'גני אל', שמעת עליו?" איילת נהנתה מההתעניינות ומהתירוץ להפוגה בלימוד המתיש. "לא." השיב דורון בכנות. וכשראה את המבט השואל על פניה של איילת הוסיף "אני לומד בבית הספר האזורי , המקיף הדתי 'תורת שלמה'."
"המקיף..-?! אז אתה דתי!" איילת יותר קבעה מששאלה. "ממש לא" ענה דורן והביט בה במבט של מי שרגיל בשאלות מעין אלה. "זה בית ספר מעורב והתלמידים בו חילונים. רק שיש תלבושת אחידה, ולימודי תנ"ך יותר שעות שבועיות. זהו." איילת הנהנה בהבנה, וכשדורון לא פיתח שיחה, ולא היה נראה שעומד לעשות זאת, חזרה באנחה נוספת לדפים שלה. "מתמטיקה גם לומדים שם, במקיף?" שאלה כמעט אל עצמה. "בואי, תני לי." השיב דורון בהבנה, התיישב לצידה ונטל את דף התרגילים לידיו. חצי שעה לאחר מכן התחמק בביישנות מהתודות שהמטירה עליו איילת "במקרה הייתי נוכח בשיעורים לאחרונה, אז אני מכיר את החומר" הצטנע.
איילת חייכה אליו בשובבות אבל עזבה אותו לנפשו. דפיקה מנומסת נשמעה בדלת, ושבות נכנסה, על פניה שפוכה הבעה מתוסכלת. "שבות. מה קרה?" שאלה איילת והגישה לה יד מחזקת.
"אני לא יודעת מה לעשות" פלטה שבות, נמשיה מתכווצים בהרהור. היא הסבירה לאיילת את המצב אליו נקלעה.
"אני מבינה.. עכשיו באמת לא נעים לך לסרב. כי ברור שאת רוצה ליצור קשרים טובים ולא לצאת סנובה.." איילת הרהרה בקול ושבות הנהנה. "אז אני יודעת, למה שלא אצטרף אליכם כדי שתרגישי בנוח? ככה גם תוכלי לרמוז לי אם תרגישי לא נעים, ואני אבקש ממך ללוות אותי חזרה ואף אחד לא יכעס עלייך" איילת הציעה בחיוך.
"וכדי ששלא אהיה תקועה, דורון יבוא איתי!" פסקה איילת בחדוות ניצחון, לא מעיפה ולו מבט לעבר דורון המובך שפלט "בסדר" למרות שלא נשאל.
"ואו, תודה לשניכם! לא העזתי לבקש". שבות חייכה וחיבקה את איילת.
תגובהתגובות