קפיצת ראש. לתוך המים. בלי בעיה בכלל. פשוט עומדים, מסתכלים על המים וקופצים. אז עשיתי את זה.
המים קרים, וצלולים, ומרעננים... וכשהם נוגעים בראש שלי, ובידיים ובכל הגוף, אני מרגישה מן רעד כזה בפנים. אומרים שמרגישים דברים כאלה כשהגוף מזהה סכנות.
אני בתוך המים, שוכבת על קרקעית הבריכה. למען האמת אין לי בכלל חשק לצאת. העובדה שעוד שנייה אני אמות אם אני לא אנשום כבר לא משנה לי כל כך. מנקודת המבט החדשה שלי אני מסתכלת על הסביבה. הכל שקט שם, בתוך המים. שקט וכיף. אתה עם עצמך, בלי שום הפרעה כל שהיא. כמו מנותק מהעולם. כאילו אתה עומד בחדר שבאמצעו יש קיר. בחצי אחד של החדר העולם, בחצי השני אתה. לבדך.
אני עדיין שם, שוכבת. בלי כוח. באופן פלאי אני עוד נושמת. אולי ה' לא רוצה שאני אמות עדיין. אולי יש לו עוד איזה תפקיד בשבילי.
אני שקטה ודוממת. לא זזה. הידיים מונחות ברישול לצד הגוף, הרגליים נראות כאילו הן בכלל לא שם. חוץ מהעיניים שלי שמשוטטות, כלום לא זז. אין לי טיפת כח להזיז אפילו אצבע.
למעלה, מעל מסך המים הדק שהפריד ביני לבין העולם, מישהו מכבה את האור. התאורה המועטת שהייתה עד עכשיו במים נאבדת גם היא. הכל חשוך מסביבי. חשוך ואפל. בלי טיפת אור.
ואז, באותה פתאומיות שהאור נכבה, השתרר השקט. כולם יוצאים משם, מלמעלה, איפה שהעולם. כל הילדים, כל העובדים. הכל. מרגישה שהשקט חותך אותי, נכנס עמוק. עמוק יותר מאי פעם.
עכשיו גם העיניים מפסיקות לשוטט. הן נעצמות בריפיון. טיפת הכח שעוד הייתה לי נעלמת.
אז ככה אני שוכבת כאן, ללא טיפת כח, בתוך המים, עם עצמי. לא חושבת, לא רואה, לא שומעת, אדישה... כמו לא קיימת.
ואז נפתחו עיניי לאור מסנוור של שמש שעולה כל בוקר ושולחת את קרניה לחלון חדרי. ולשמע ההמולה השגרתית של בקרים העזתי לחשוב שאולי...
אולי היה עדיף שהחלום יהיה למציאות.
תגובהתגובות