חדש

עכשיו אני מתייחס רק אל הברך. מתרכז בכאב הנמוך יותר.
(ואם אחזיק בנקודת זמן הזאת שבה היקום כולו הוא ברך וקרסול,
וכואב אז לאט לאט יפתח הראש למכלול.. ויוכל להכיל לא רק כאב. גם שקט. ואולי..)

אז עכשיו אני רק שם
חושב רק עליו.
מתעסק רק בו.
מתמקד.
נצמד אליו.
אין לי הרבה תחושה.
וכשיש אני קופץ עליה כמו חתול שניגש אל טירפו..
לאט לאט.
ונושך.

מרגיש.. חזק חזק.
זה צורם.

(אין מילה אפילו אין מילה אין אין מילה מילה)

ואז כמו מתענג 
על הכאב הזה.

ומרפה.

נשימות


(והנקודות זמן האלה הן כמו כוכבים. נקודה בזמן שתצמיד אותך
תיקח את הנפש ותערבל אותה ואז תתפקס לאט לאט לאט.
ואז תשקוט. ובזמן הזה העולם ינשוב והרוח תתחבא,
והיקום יזעק במחול של כוכבים והנפש תצא אט אט
קרועה נושבת עפה. החוצה אל מחוזות עשויים קווים קווים
סרוגים האחד בשני תפוסים תלויים.

אבודים בחלל.

והנפש
נפש נפש נפש יוצאת.
יצאה מחליקה..

(והרקע אפור מנוקד בפסטל עדין וכאב הראש מגביר בהתמדה. ואיש איש באמונתו יחיה. ובביתו ספון)

* * *

(בכאילו של פרולוג של אחרי קטע-
12.2.13 ויש ואדם כותב מקירות ליבו ולפעמים קירותיו לבנים ולפעמים מאוירים גרפיטי זועק מחאה.
ויש ושאיפותיו של אדם מגיעות עד קו מסוים.. רוצה לכתוב קטע שיבטא ומצליח בקושי.
אבל בסוף.. בסוף מצליחים. והנפש פורצת מחול פורצת גבולות. כמו כאן.
שתצטרפו למחול הזה כל אחד וניגונו ותבוא גאולה של תווים ונפשות ונמצאה הדרך ונשקוט.)