יצירות של בקטנה

(רגליים בהתאמה לנשימות גז באיטיות מלודרמטית וחזרה אל שגרת הנהיגה עד נשימה עצורה, בלמים, חתולים ודמעה. שיגרה) לא יודע לא ידע והיא לא רואה טעם בכך בשתיקות בפרצי הדיבור יש כבר ריח אחר, חריג, זר ומה לזר ולסדינייך זו אהבה היללוה כל גדולי ה--? לכאב זה התכוונו גיבורי התום? (משוררים בני משוררים אוכלי חינם. צאו לרחובות) מביט בתעוזה בלבן של עיניים ואומר חורץ - לא. או כן. או שתק? או נשק או נשך או -- הוי אהובתי (ממחר מבטיח לך אני אשתנה) ורחשי ליבם היכו גלים על גלים לחש רחש כמו עזרת נשים כמו גנב כמו דרכת על הצלחת שניפצה סדין נקרע בשמיים, אותיות גזומות בטוב טעם כתובות במסך דק פזורות מנחמות מלאכי -- ומלאכי עליון תלשו נוצותיהם. בקפידה (עת באה בשורה נדם עולם נדמה שתיקה. מסופו עד ליבו חזר חלילה)

אקריליק על בריסטול

שלום לפוקחי העיניים ששמש זרח בירכתיהם, וברכה לאוהבי השמים, לעושי החסדים, לעלמות החן לשלמותיהן, לקישוטי הליל, לאבירים ולאנשים הקטנים בעלי החלומות הגדולים. שלומות וחן למלכים ועבדים, לכלביהם ועיסוקיהם, לשטיח הדהוי. לאשת הפנה, שזיקנותה חורצת קמטים גם במדרכה שתחתיה. לרכבת בזמנה שלה, שזמנה הוא הכל והכל בו. לאנשי העסקים, לרחובות, שמספרים סיפורים ואבלים בשתיקתם. לחובות הכורעים תחת אנשיהם לתיקים הישנים לאהבות החדשות, לנשמה הצעירה, לידיים יתומות כמהות למרחבים נקודים אור. לפזיזות ולגבורה, לציות והמדבריות שחולמים קסם ושלווה בין יעל למציץ סורי. ברכת הטוב לעיניים הבהירות, להילל ולשמאי, לטבעת שאבדה בים של זכרונות. לים ולזכרונות. לקול הערב, למתיקות הערביים, לשקרים לבנים שלפני חיוך. לשווקים ההומים, לציפורי הלילה, לסהר מרוחק, לאש משתוללת בלב של הלב לטוב ולמטיב. לסגול הבוהק של הפרח, על קבר טרי. ולך, דרישת שלום, מאיתנו. - - - (בין קסם של לפני לשינה של אחרי)

למודות סבל. תמיד פניהן למודות סבל. גם את אמרת לי פעם עם שביס כלשהו מרוח על הראש בזויית עניינית, מעניינת. תמיד ידברו תמיד ישתקו, תמיד אני איתן עם הפנים האלה. ועכשיו פניהן עולות לי, פה שוחקות קצת רציתי להגיד לך, יש כאן מן מתיקות חמצמצה, מן עשב דק, אולי מעט בוץ. בנקודת זמן הזאת של ירוק ומקור מים מעט. מקדש מעט. בודהיסטי אולי. חמוץ מתוק. ובזמן הזה, שהוא קצת יפה קצת עצוב רציתי אני רק להגיד לך, אולי ללחוש ש (רגע זורחת השמש) יש אהבה בעולם. חוברת לאכזריות לפעמים. ויש יצר, כמו הבוץ שמרוח לי על הג'ינס, והוא מעורר כמו מקלקל, ואני עומדת מולו, נפעמת. והגעתי אל גן העדן אל חלקת האלוהים הזאת שמקודשת רק לי. והכל מותר, ובכלל מותר לי להניח ראש (וכשאשוב, תעשי לי טובה תפסיקי להתלונן שאי אפשר להניח את הראש הזה על הכרית הזאת, מתחשק לי לישון עם האדמה, אולי לקבור לי אדמה בתוך אנשים) ושם, שם יש נקודות שעומדות באויר, כמו השפיריות שראינו בצפון אבל מלאות מחשבות ושמות. אבל את מכולם. (אני מחכה לחלילים וללילה ולטיול הארוך, ולשקט המתוק הזה, שמחה שלך, שמחה שלנו שגועשת, יש לה עיניים יפות)

נקודות שחורות על דפים שקופים משתנות בשמש מחייכות באור, מאוהבות במתים. בשביל זה לקחו אותנו, לגלות הזאת. שנתחבר לפס המגנטי שימשוך אותנו ואת כולם אחרינו בגל ענק. בקבר דוד המלך אין גופה ומשיח בן דוד מטפטף לי לב לעינים. (תודה)

6, אפריל 2013, מוצ"ש. כבר מאוחר. כביש ארוך ואחד שמתחבר. ובחיבור שיירת משאיות חונות, שלוש, ארבע, שש, שבע משאיות. השמינית מוסתרת. ונהגים ועוד כמה יושבים, וביניהם מפריד רק פק"ל משומש, והסיפורים מרחפים, שטים בין אוזנו של אחד למשנהו.. כמו נשיקה. וביניהם שנים של אספלט ושמן ומים, ואי שם יש ילד, שניים, נכדה, גרושה. והם מלמדים את הצעיר סבלנות מהי, "עוד עושה מילואים", צוחקים. עוד ועוד ניקוטין. עוד קפה. עוד פליז מהמושב. ו'time-blue', ולשני חפיסה שניה להיום של. Red.. וההוא לא מוותר על מוסטנג מאז שהכיר את אשתו. ובין האזניים עוד שטים הסיפורים, ושש-בש, והקוביות מקרקשות, והעיניים מפסיקות להתאמץ. והכל עוד ישוט, כמו עננים, כמו פרפר, כמו הילדה הקטנה שישנה לידי. כבר מאוחר. (אז לפעמים, כשמרגיש לי פרפר ויש שיירת משאיות חונה, יוצא לי כזה)

ואני לא יודע מה לעשות עם כל הדמעות היפות האלה שלך.. אם לשמור ולהסתכל או לנגב ולמחוק או לנשק ולשתוק.

נמחק

נמחק

הפנים של האשה הזקנה השתקפו באוטובוס שחלף. הוא המשיך והפנים שלה איתו. כמה נורא לחשוב על אישה בלי פנים, או פנים בלי אישה. כמו צחוק בלי אמת, עדיף לא לחשוב. הלוואי שישארו לה חיים לעצמה. חיים כמו קמטים של צחוק. (דמעות, מים. כמו החיים)

נמחק

עד שבאת חשבתי שהעולם מורכב מצבעים ובתי קפה. אח"כ בגרתי וגם מיסטיקה הניחה את דעתי. נתתי לי לשקוע בין חלה של שבת לפתקים קטנים על המקרר. היה נוח. נוח ונעים. ובין שיר לשיר, בזמן שקילופי העיפרון נפלו לי בין דפי המחברת, (כשהייתי מחדד את העיפרון והזמן) היו רגעי חסד של שקט. חלקו מבורך, שאריתו לא, תלוי. היחס היה משתנה עם סוג הכתיבה, עם השעה ומס' הכוכבים שהייתי מצליח לדוג מהחלון במטבח. אהבתי ועודני אוהב, (אוהב את המרקם של שן שום קלופה לפני הנפילה לסיר מבעבע. אוהב את חיוכם של פועלי בניין בסיום פרוייקט של שנתיים. את אהבתם של זוג צעיר, פרח סגול, כומתה כחולה, ותחנת אוטובוס הומה אדם. אוהב ומעריץ את סבלנותו של האדם שדמו נמרח בקרב על מולדתו. והוא מביט בנכדתו ביום גיוסה, ממשיכה בדרכו. גאה.) אהבתי גדולה ושמחתי שקטה. ואיך אוכל שלא? _____ (12.11.11)

(ומעל גגות, הכוכבים והזמן עובר בלי פחד..) יש אומרים פריז ורודה בלילה ויש כואבים את האור. לו רק ניתן לאהוב כל צבע ולחייך אל כובעי קסקט אפורים או לפחות לקבל עולם קטן בו יכלנו לצבוע את הבנאליות בגוונים של כתום. אין לנו התנגדות, צעיפים ומשקפיים, שחור- אפור- לבן אנחנו אנשים פשוטים, עם מצעים לבנים ופס תחרה בווילון ימינו קצרים, חיוכינו יפים, ותלונות בתכול יצבעו לנו את השמים, (תתארו לכם קצת אושר כי הוא כל כך כל כך נדיר כאן) קופסא של צבעים, כובע ושפנים ניסויים על עפר מלוכלך אהבה בכאילו, מלכים שנפלו, איפה נשים את הראש... פרח מתכת, מתכת קרה אש שורפת בסוף זה תמיד נגמר ככה. סליחה. (תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה..) ___________ *בסוגריים תתארו לכם\ שלמה ארצי

על גב הר במדבר מול הכוכבים תפילה קטנה נלחשת אי שם. נחלשת, נעלמת. דוממת. צעד מתרחק, לבד במדבר מלא באהבה. שמחה ושקט פוצחים במחול, עצבות כחולה מצאה לה מנוח. וטוב. חשוך וטוב. 28.7.11 אחרי חצות.

נמחק

ניגון קטן ומתוק, שנוגע, ולפעמים קצת עצוב, שהמנגינה לא תיפסק, ככלות הכל, כולנו שיר. _________________________ כמו מזג אוויר של תל אביב עם ריח של אמסטרדם, ושקיעה בגלבוע. כמו ללחוש שיר על אהבה רדודה ולקרוע מיתר. כמו להתמכר ולזהות בגידה, להריח יין ולשטוף את הכוס. בדיוק כך, לא סביר ודורש פיסוק, מצריך הכוונה ומתבייש באוטונומיה הניתנת ברוחב לב. (מה שווי המילים היפות כשאת לא מצליחה לקרוא אותן בקול?) חושב רק כמה חוזק צריך לשריין כדי לדבוק בבועה.. ובאיזה חוט את משתמשת שנפער סדק דק וקורע לך את המחשבה? מה צבע השמיכה שבה את בוחרת להתחבא מהשקיפות? פי סגור וידיי כפותות (אבל הלב פועם, זה משנה?)

יום חג, פרחים בשיער. בואי נרקוד, יש אלכוהול בפינה.   ילד מפתח נוחת להריסות מפלס לו דרך בין בתים ונדנדות, גרוטאה, מכלול של אשליות וחיוך גדול עם שארית דמעות פותח דלת, מריח, נושם. ריח של בית יתום. ילד מפתח שובר את המפתח.   אשה יפה, דירת מרתף הוא טס לתיאלנד לקנות לך מתנה, וחזר עם אשה וילד.   במעונות הסטודנטים התקלף הצבע, התקלפו החומות ונשבר עוד לב, גרפיטי זועק מחאה, סיגריות על הכרית. מצעים לבנים.   זה נגמר.

נמחק

לב של זהב מדים של צה"ל חיוך של מלאך יופי של פרח   *** דגל של המדינה על קבר של חיילת עוד מת קטן אצלי בלב.

גשם, רד כבר גשם כי צריך לשטוף הכל לא רוצה לראות הכל כשבא הגשם רד כבר גשם כי העיר כבר עייפה היא פוחדת מעצמה רוצה לנשום.

בעת שאלוהיך שוזר דמעה ביגון, נשתתקה בינתי. ואיך שפעם הרגשנו את הדופק בין הרקות ועכשיו זו רק מכונה של מילים. במאהל בדוואי מכניס אורחים מקיסריה, בחום של היום, ביום של החום שדווקא יצא לנו בסדר, באמצע של הידיים של האמצע, בין צעד לצל השחלנו אהבה וכיסינו בפרפרים. אהבה. ממש אהבה ​ואפשר לדבר על זה רגע, על קיום ו מתיקות וכאב ולבבות בין ההרים אבל - בתהומות של הספק לא הצלחנו למצוא פנסים. גם לא את ההם בדולר לפני הכניסה למים. יש כאן הרבה ללכת הרבה יגון - ומה זה מילים פתאום (היגון שייך לאנשים כבדים, כמוה). מכונה פתאום. עכשיו שהחלטתי שלא שהחלטת (או שהיא החליטה?) - הכל הסתחרר לי, רק לחזור, לומר, אם תמצאו כבש או מעיל, כסו והתכסו מנדודיי למדתי אם אין אני לי אין אני.

("ערב לזכרי, שנה למותי. את לא בוכה, אולי קצת חיוורת. בקונסרבטוריון הישראלי, תזמורת בשחור לבן מייד תנגן.") בישלתי לך את כל הפרחים שהבאתי כדי שישמרו ליותר זמן. וגם עוגת גבינה (וטפטפתי בה מהבושם שלו. זוכרת איך השתכרנו ממנה ביחד? זה רק מעלה לי חיוכים ומבהיר את הצלקת, הקטנה, ליד העין) וגם תליתי את המראה מעל המיטה שלך, זה בסדר? (קפה-תה-שוקו. סידרתי יפה כאן במדף. ועוד מעט אניח עוד פרחים. והעוגיות שלך נפלאות. ראית שהריח הגיע עד אליו? נו, סגרתי את הדלת, שיישאר בחוץ) ("ערב לזכרי, ניגון אחרון. האורות עולים, את קמה ללכת") ("הוא ינחם, והוא ילטף חרש. והוא ינשק ממך את כל הכאב. זה ערב לזכרך בעצם. זה ערב ואני אוהב") * * * (יש לנו אמת אחת. אבל יש מילים שמעלות חיוך תוך ניגוב דמעה, וזה מקסים מקסים. והסוגריים, הן שייכות לשלומי שבן. שהוא גם נפלא מאוד, כמעט כמו שהוא גאון)

גבי לעולם ומלפני אין אני יושב, ורגליי באוויר חציין בריק. עומד צעד אחרון.

עכשיו אני מתייחס רק אל הברך. מתרכז בכאב הנמוך יותר. (ואם אחזיק בנקודת זמן הזאת שבה היקום כולו הוא ברך וקרסול, וכואב אז לאט לאט יפתח הראש למכלול.. ויוכל להכיל לא רק כאב. גם שקט. ואולי..) אז עכשיו אני רק שם חושב רק עליו. מתעסק רק בו. מתמקד. נצמד אליו. אין לי הרבה תחושה. וכשיש אני קופץ עליה כמו חתול שניגש אל טירפו.. לאט לאט. ונושך. מרגיש.. חזק חזק. זה צורם. (אין מילה אפילו אין מילה אין אין מילה מילה) ואז כמו מתענג על הכאב הזה. ומרפה. נשימות (והנקודות זמן האלה הן כמו כוכבים. נקודה בזמן שתצמיד אותך תיקח את הנפש ותערבל אותה ואז תתפקס לאט לאט לאט. ואז תשקוט. ובזמן הזה העולם ינשוב והרוח תתחבא, והיקום יזעק במחול של כוכבים והנפש תצא אט אט קרועה נושבת עפה. החוצה אל מחוזות עשויים קווים קווים סרוגים האחד בשני תפוסים תלויים. אבודים בחלל. והנפש נפש נפש נפש יוצאת. יצאה מחליקה.. (והרקע אפור מנוקד בפסטל עדין וכאב הראש מגביר בהתמדה. ואיש איש באמונתו יחיה. ובביתו ספון) * * * (בכאילו של פרולוג של אחרי קטע- 12.2.13 ויש ואדם כותב מקירות ליבו ולפעמים קירותיו לבנים ולפעמים מאוירים גרפיטי זועק מחאה. ויש ושאיפותיו של אדם מגיעות עד קו מסוים.. רוצה לכתוב קטע שיבטא ומצליח בקושי. אבל בסוף.. בסוף מצליחים. והנפש פורצת מחול פורצת גבולות. כמו כאן. שתצטרפו למחול הזה כל אחד וניגונו ותבוא גאולה של תווים ונפשות ונמצאה הדרך ונשקוט.)

"...אם אי פעם אצליח להגיע לגן עדן אחרי כל מה שעשיתי, קיוויתי שאזכה רק לכמה דקות של שיחה פרטית עם אלוהים. רציתי לומר, "תראה, אני יודעת שהייתה לך כוונה טובה כשבראת את העולם והכל, אבל איך יכולת לתת לו לחמוק לך ככה בין האצבעות? למה לא יכולת להישאר עם הרעיון המקורי של גן העדן? החיים של אנשים הם בלגן איום." (החיים הסודיים של הדבורים) וזה מצחיק הלבד הזה. כמו נשימה קטועה. כמו פרפר שמת. ועיניים שנעצמות, אחרי יום שלם של חיפושים, שוטטות וכו'. זה נגמר. כמוני (מתישהו בין כאב לצמחים של מדבר וחום ואהבה)

מחק

-חיפוש- מיליון עורבים ושמש אחת, בחממה סגורה- קרועה של בדוואי מהכפר ליד, נעל ורודה מדהימה בכיעורה זרוקה, מרופטת, מחכה לכלב הבא שיישך ויתאכזב -הלכת- אז בפעם הבאה שאתה הולך, תדאג להביא פרח לילדה אובדת, וסלוטייפ לאחות סדק שעלול לגדול. ושהפרח יהיה ורוד וגדול, שיסתיר את כל הנוף. פרח שהיא לא תוכל להריח, סתם בשביל הקטע. אין עניין. -מציאות- ואולי אפילו תהיה נחמד יותר ותצא לה מהחיים. אל תשאיר שום מדורות אחריך, אין לה עוד דמעות לכבות אותן, לכבות ולבכות לבכות ולכבות (לבכות ולבכות) אפילו משחקי מילים- רגש כבר לא מעניינים. להת', נשיקות.

נמחק

נמחק

נמחק

"זוגות זוגות טובעים במבול.."   מן מהלך חיים ארוך ומתוחכם, להכניס את כולנו לבועה שקופה כדי שנלמד להרוג אחד את השני. ומה על גן עדן? דרישת שלום מצליפה בשבר בקבוק אלכוהול בחוף, נשיקה שליטפה פצע, או פשוט הפכה אותו לנסיך.. מקיאים תמימות ואמונה, ובכל מקרה, אלוהים.

עמוק בגן עדן מיני כתומים עפו באוויר, או שמא הוא היה באוויר והם על הקרקע? הוא ניסה לקטוף אותם, אפשר לקטוף דבר שלא מחובר לענף? הם ברחו לו פגוע, הכעס החל בכיבוש, חלק חלק, עד שהשתלט כליל.   ואז הוא פקח עיניים.   ~~   המולה, צעקות, "הוא התעורר!", "הוא התעורר"... הוא העדיף את הכתומים המרחפים. רצה ליפול ולא היה לאן, מחפש את האישה בחלוק הלבן שתעזור לו ללכוד כתומים באוויר במקום זה הגיעו רק מסכות טורקיז בוהקות. הכאב היה מוחשי. לא היה שום דבר כתום בחדר.   הוא בכה.

טיול קטן של בוקר, נושאים איתנו בקבוק וחיוך, מחייכים לעולם, נהנים מהרוח, שמחים על הזמן שנשאר.   מתגלים בין זכוכיות שקופים עם המים, טובעים בשלווה ומריחים צחוק שקט (נשימה, שאיפה נשיפה)   קרח דק פרחים נבולים, מיקשת אבטיחים. אדום וירוק, מזמזם, מאוהב. (שקט)   טעם טוב, צחוק משוחרר. קצת אוהבים.

(בלי טובות) נפגשנו, חיבוקים, צחוק ישן התיישבנו כולנו, שמחים על החידוש והגילוי, סוקרים שינויים נהנים ומתרפקים על נוסטלגיות. דיברנו על שירות לאומי, צבאי ומכינות (מעורבות) על הסדר ונסיעות חינם, על אהבות תיכוניסטיות ופאב ישן ועל שטויות בערבי שבת ומסיבות חוף פרועות נזכרנו, והחלפנו מספרים חדשים. הבטחנו לצאת למעיין יחד, נפרדנו והלכנו עדיין כגוש אחד צוחק, מתגעגע. זכר לימים ההם.   ואז הם עברו (מחאה) הצדיקים השכלתנים, בחבורה מפורקת עם מחיצה בלתי נראית, ומבט מגבוה, מתעלמים בהתרסה. לחש רחש עם כל מבט גנוב החברים של פעם. (מבוכה)   משכנו בחצאיות ויישרנו את הכיפות. להסתיר את הזנב והקרניים.   (אהבת חינם)

בזחיחות, כמעט בטוהר הוא מרפה אחיזתו עוצם עיניו, נרדם.   בשמלת פרחים עדי לצווארה היא נעה קלות כבת אצולה, מחייכת.   בשאגת ניצחון, בדמעות של אושר הוא מנתר, בקולניות ילדותית, מחבק.   במבט אילם, אפור מנוקד היא מלטפת, באהבה גדולה, שותקת.   שמחה

נמחק

חייל יושב באמצע השום מקום ההומה אדם הזה. לא זז. לא מוכן לזוז. אין לו כוח. החברים ניסו להזיז, כלום. אז הם התיישבו איתו, ונרדמו. לפעמים אני חושב שככה זה נראה. חבורה גדולה שלא צלחה את מירוץ החיים, מתיישבת. אסופת צדודיות. ממתינה לגואל. (או אבטחה, אולי הניקיון. אולי אף אחד.) לוכדים רגליים ונעליים, פס פוקוס זעיר, דקיק. נפלא בזיוו הכעור. זה מה שנשאר מאז התוהו. (אלוהים אמר בלי מבול, השאיר הכל קפוא. היא הלכה לחפש יונים)

נמחק

נמחק

"אם תקום עלי מלחמה.." אם וכשתקום, אשרוף את הגשר ואקח כנפיים מהמזווה. ואקח את הבקבוק הוורוד. ואשתה ואשתה ("עד מתי ד' תנאף..") והרוח תעיף. אותי ואותך. בים ורוד של אלכוהול ירוק שאסור לגדל. ונשתה במכונית שלך. של האבא הגדול. והגשר מאחורינו - נשרף. והכנפיים - עפו. והוורוד - ירוק (כמו עיוור צבעים. כמו עיוור צבעים) אל תירא, בעיניים סגורות הצבעים שייכים לעיוורים. תן להם כנפיים, הגשר נשרף (הכד נשבר) "אם תקום עלי מלחמה. בזאת אני בוטח" (מתוך סדנת כתיבה יוצרת בנושא תהילים בעיר דוד)

הם מסתכלים עלינו, הם, אנשי הבורסה, ורואים חיוך וצחוק, מים שזורמים לנו על הידיים, ואנחנו משפריצים.. והם.. הם. שם במדבר. ועכשיו כאן, באמצע לחצות ארץ לאורכה, אותם האנשים, שהם הם. ואנחנו, שכבר לא רצים באושר סמוי. קצת יותר איטיים. קצת חושבים. וקפה של בוקר, באותו המחיר (כוס גדולה כוס קטנה כוס גדולה כוס קטנה, קטנה. אחד סוכר - תודה) כולנו, אותו המחיר. בעיר אחת שעוטפת את כולם, עם שני שווקים שפועמים ושהאנשים בהם זורמים כמו דם בעורקים הראשיים. הקפה, אותו מחיר. גם בבורסה.

ארגזים עטופים מלאים כרוביות, גזרים, ואיש שפותח מאפייה, עייף. ואשה ראשה מכוסה צועדת במהירות, נחישות בפנים. ורכבת ארוכה, ואוזניות. וזריחה אחת. --------- 24/1/13, 6:30

לשבת ברוח ולדבר בתוך ענן  שמונה מאות מ' מעל פני הים,  עם עשרים זוגות עיניים מקשיבות,  עייפות, לדבר תפילה וסליחה,  ולהריח אלול, לספר ספר שופטים ולהיטמא בפילגש בגבעה. לספר ולומר חטאנו לפניך. לשתוק. שתיקה ארוכה, סלחנית. (sms ששלחתי לחברה, סליחות. אחרי סיור עומק)

נאחזנו בעטיפות נייר ורודות של סוכריות. עטפנו אותה טוב ושחררנו אתה לעולם הגדול. ביום הראשון חזרה. חזרה והיא ממררת בבכי. חיבקתיה, כך התבקשתי. היא נשפה מרירות ומעט מהורוד נשמט. למחרת יצאה שוב, ובחשיכה חזרה, בוכיה. קוץ בדשה. כך יומיום, כשהעטיפות נושרות, כשאבק בריסיה, ושאט אט היא מאריכה את שהותה בעולם. ביום בו חזרה, איני זוכר מתי זה קרה לאחרונה, ניסיתי למשות את הקוצים משערה פנים קשות הביטו בי בגרות וחן צמצמו את עיניה לקטנות מגודלן והתום אבד מחיוכה שאותו לא הראתה כמו אז.. כמה חבל. אהבתיך נפשי.

נמחק

לך (ושיהיה לי האומץ לתת את זה) נעימה חרישית. כמעט לא מורגשת, חומקת בצללים, ביניהם, בתוכם, בם. נעימה בה אפשר לחוש, לגעת, בה הותר הסגר והופרכה התיאוריה, מותר לאהוב, ללא לאות. (ולוואי שתצליח לצחוק כך בקול, לחייך לעולם שכמונו אנו כה אוהב אותך, שתחבק בעצמה ובעדינות, שדמעותיך, דמעות שמחה ישקו פרח אהבה קט ומתוק, שריחו ישכר ילדות עם עיניים יפות.. ..לוואי) וברגע של דממה, בה תשמע את הלמות ליבך הכמהה, בו כבר לא תורגש הנעימה. הזו, הטובה. אז תבוא, כילד אל אמו. ותשקוט. ושפתיך יהגו "הנני". (ולוואי וחיוך יעטר את שפתיך) ______ (18.11.11)

נמחק

נמחק

נמחק

נמחק

"ויש פה שניצל במקפיא, תוכל לחמם לך, וגם..." קול רחוק, או קרוב (אולי). "אני צמחוני" מלמלתי, הקול המשיך לדבר, הודיע שהוא יוצא, או (אולי) שהיא יוצאת, זה לא משנה. הצלחת עגולה. המזלג חד, אבל לא מאוד. מעניין כמה דם יכול לצאת משלושה ניקובים בעור. סכין, ממוצע. כמה רעש יש כששוברים כוס? הכסא התרחק מהשולחן. או שהוא עשה את זה (אולי). ספה חדשה (אולי) אולר. הספה כבר לא חדשה, פס לבן בעור סינטטי שחור משרדי, חתך (אולי). "שניצל במקפיא", "אני צמחוני" (אולי). רוצח. ילדה קטנה (אולי) חיבוק קר- "השיער שלך כמו של בת!" צחוק ורוד, צהוב (אולי), ילדה קטנה, ילדת מפתח, מפתח, הדלת נפתחה, או שהוא עשה את זה (אולי). צעד, יללה של רוח. כוס עושה הרבה רעש כשהיא נשברת. אידיוטיום. טוש אדום בתחנה ישנה "עד מתי? בכלא של גן עדן?"   רצפה אפורה, מלוכלכת (אולי), אני לא הורג, רוח. העיניים נעצמו, או שהוא עצם אותן (אולי). רוח חזקה, רוח שמעיפה מילים באוויר, מעיפה אנשים. אני לא הורג. אני צמחוני. אידיוטים (אולי), "בכלא של גן עדן", יש לך שיער כמו של בת, שעף ברוח, ומעיף אותך ונשיקות כואבות, דם בשפתיים, רוח חזקה, אני צמחוני. רוצח. אידיוטיום באדום. "גן עדן", הרצפה אפורה (אולי), רוח רעש רעש רעש, מהומה. צרחה דקה דקה, קצוצה. נפילה. עוד כוס נשברה   אני צמחוני, רוצח (אולי).   (אולי)

נמחק

נמחק