אלף פעמונים יצלצלו בראש הר,
אל האופק יקראוני, אל המחר,
ברגל יחפה, בין קוצים, למרגלותיהם,
מהופנטת- הולכת שבי אחריהם.
הדנדון המבטיח, קריצת הענבל,
ומנגד-
שברי הברכה, תחושת הר-עיבל,
ניצוץ אחרון לפני שקיעה, כבר חשיכה,
ושוב ציפייה עם עצב-נבו... לזריחה.
זריחה שלה פיללתי, שעל חלומותיי השתלטה,
כוכב זעיר, קרן אור שליבי לכדה,
קוראת, מבטיחה, צחוקה וקולה- פעמון,
האמת היא, או שמא כוזבת, דימיון?
ובשוכבי בעמק, בחיק ההרים,
התוסר הקללה, הנשיר בבוקר שירים?
היבוא הבוקר, התוותר לי תקווה?
הלילה ארוך הוא, והיא- מעטה.
אטה אוזני, הרי אלף פעמונים שמעתי,
והאמנתי, ונסחפתי... אולי בעצם חלמתי?
הצליל נשמע שוב, ברור, מראש ההר,
קרובים הפעמונים, אך הקרוב הוא המחר?
-------------------
כמובן- גם זה שיר שאפשר להבין אותו במובן האישי או במובן הלאומי...
תגובות
יישר כוח
בכל מקרה יפה קראתי שוב ושוב אבל אני עייף מכדי לחבר את עומקם של דברים , אנסה שוב בבוקר
לא הבמתי את זה:
התוסר הקללה, הנשיר בבוקר שירים?
יש מסביר? לא הבנתי את הפירוש..
התוסר = האם תוסר.
הנשיר= האם נשיר.
ואת עוד מתלוננת על היעדר כישרון. רוב המוטיבים מוכרים, אבל זה עדיין יפה וזורם.
השימוש בביטויים ומוטיבים מוכרים ולשלב אותם בהקשר הזה.
בס"ד.
עם עומק...
קצת קשה לי להגיב לעניין, אני מתה מעייפות.
אבל אני בטוחה שאין משהו להעיר עליו...
כי אתה לא מוכן לקבל.
אבל תודה בכ"ז.
יש למשוררים ענין שכזה של לשקוע בדכאון וכו'?
שבירים, דרמטיים [פדיחות להיות משורר, בן, זאת-אומרת].
ולמשוררים יש חיים קשים. בכלל.
ותכתוב את הגרסה שאתה מכיר. מעניין אותי.
בעזרתו ובהשתדלותי
ושיר זה שלך
איכותי
ממש ממש!
תודה,
לקחתי למקום שלי.
(: מחכה לקרוא אותך יותר
אך זו שבריריות נועזת, בודקת גבולות...
מי שלא שביר, לא יכול להיבנות,
וזה נכון לבנים ולבנות.
דוד המלך, גדול המשוררים,
אכן, לא חסרו לו ייסורים.
אך זהו בדיוק כשרונו של משורר,
להגביר את כוח הרוח על החומר.
והחומר הוא שביר,
והרוח איתנה.
אז, יש משברים.
נו, אז מה?
תודה על השיר.
הוא מגעגע... (יוצר געגוע :) )
"קרובים הפעמונים, אך הקרוב הוא המחר?"
נתגבר על הכל בעזר ה'.
המסקנה- קרובים הפעמונים ותחושת "המחר" לא מעמעמת אותם.
השיר הזה באמת משהו מעל ומעבר,
תודה.