תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאתהמתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן. יחד, כל החמישייה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
"היי, אורטל, יש לך רגע."
אורטל זרקה את הכדור לסל וחייכה חיוך מרוצה כשהוא נכנס פנימה בתנועה חלקה. "מה?... אה, בר, מה נשמע?" שאלה בידידותיות, מסמיקה מעט.
"בסדר, מה איתך. תשמעי, אני לא יכולה לעשות את מה שביקשת ממני."
"מה!" אורטל נראתה מזועזעת. "אבל הבטחת לי!"
בר נדה בראשה בקרירות. "לא, הבטחתי לך לעשות את זה בתנאי שזה לא ייפגע בחברים שלי. והתברר לי שכן, זה פוגע שאחת החברות הכי טובות שלי, ואני לא רוצה להיות זאת שתפגע בה."
"במי, בליאת?"
בר משכה בכתפיה בתנועה לא מחייבת. "מה זה משנה. העיקרון הוא שאני לא מוכנה לעשות את זה. אז תבקשי ממשהי אחרת, או שתעשי זאת בעצמך." היא התרחקה משם בצעדים מהירים, מלאי ביטחון.
אורטל צעקה אחריה "שמת לב שבכך שאת לא עוזרת לי, את פוגעת בי?!"
בר הסתובבה באחת. "העניין הוא, מותק," אמרה לאיטה. "שאני אפגע גם בו, אני חושבת."
הכדור הפסיק לקפוץ מעלה מטה במהירות והתגלגל עד לקצה המרוחק של המגרש. אורטל נאלמה דום. "את... מה אמרת?!" אבל בר כבר התקדמה הלאה משם, שיערה החלק מתנופף כמו מברשת.
"איכס, איזו פקאצה," אמרה אורטל בתיעוב, אך לא היה מי שישמע אותה.
"לעזאזל, אני לא מבינה מה הן מוצאות בו!" סחה בר לשקד בת דודתה. "סתם יצור ילדותי ואידיוט. חמוד, לפעמים-זה כן, אבל אידיוט מושלם."
"מה? מאמי, דברי חזק, יש פה בעיות בקליטה. מי חמוד?"
"נו, מתן ההוא, זה שגם אורטל וגם ליאת מאוהבות בו."
"את מאוהבת במתן? זה לא המפגר ההוא, הגבוה?!"
"לא אני מאוהבת בו!" קראה בר לתוך הפלאפון. "זה אורטל וליאת מאוהבות בו, לא אני!"
"אה, למה לא אמרת קודם?"
בר נאנחה. "טוב דיי, אי אפשר לדבר ככה. תקפצי אלינו הביתה היום, אני אסביר לך בדיוק."
"מה, את תקפצי אלינו הביתה?! וואו, שברת שיא!" חגגה שקד.
"לא!" קראה בר בייאוש. "את באה אלינו, לא אני אליכם."
"אה, אוי..." התאכזבה שקד. "אוקי. יאללה, בהצלחה עם חברות שלך. ביי!"
בר עוד לא הספיקה לנשום וליאת הופיעה, מתקרבת בצעדים מהירים וחדים, עקבי נעליה נוקשים בחזקה. "את לא יודעת מה קרה לי!"
"נכון."
"אורטל הזאת'י, ההיא שמסתובבת כל החיים עם כדורסל, באה אליי ואומרת לי: "ליאת? תעזבי את מתן, הוא שלי." והולכת. לא הבנתי בכלל מה היא רוצה ממני! ועם כל הכבוד למתן, אני ממש לא מתכוונת לשמור אותו אצלי."
"את בטוחה, פשוט זה לא נראה ככה כשאתם נפגשים," אמרה בר באדישות וסידרה את הדפים על שולחנה.
"היי, וואו, בר! האם אי פעם רמזתי שאני קרובה למתן?"
"כן. אבל מן הסתם אלה היו רמזים בלתי רצוניים. כגון הסמקה או חפירה ברצפה עם הנעליים או רצון פתאומי לגרום לאחרים לשים לב אלייך..." עקצה בר.
"את רעה! אני מעולם לא עשיתי את זה ליד מתן!"
"הוא שאמרתי – רמזים בלתי רצוניים."
"תפסיקי למלמל מלמולים טיפשיים!" השתדלה ליאת ללגלג. היא הניפה לאחור את שיערה ומצמצה בעיניה הענקיות. "ואם כבר, זה לא מתן."
"אז מי זה."
"אנאערף. לא נראה לי שאני מאוהבת בכלל. לא יודעת מאיפה המצאת את זה." היא חמקה משם החוצה, מותירה את בר ואת ניירותיה.
בר משכה בכתפיה – היו לה עניינים אחרים להתעסק בהם. דניאל אחיה הקטן שלח לה אס-אם-אס קצר שאומר כי עלה להתייצב במהירות בבית הספר שלהם – אלעד הלך מכות עם חבריו.
-למה אבא ואמא לא יכולים להגיע?
התשובה לא איחרה לבוא: הם עדיין במריבה מהבוקר.
היא נאנחה. איזה ילדים קטנים ההורים האלו, חשבה בכעס. אפילו אני ודניאל לא רבים כמוהם.
-טוב, אני באה. תחזיקו מעמד בינתיים. היא אספה את ספריה והניחה אותם בילקוטה, מוסדרים לפי הגודל. "תגידי למורה שהייתי צריכה ללכת," זרקה לנערה שישבה בסמוך לה, מאזינה למוסיקה מאוזניות. "מה, מה אמרת?" שאלה הנערה בהסירה אחת מהאוזניות.
"אמרתי שתגידי למורה שהייתי צריכה ללכת. תגידי לה ש... שהלכתי לעזור לאח שלי כי ההורים שלי לא בבית." זו רק חצי אמת, הרהרה בר. אבל למי אכפת – אלעד ודניאל צריכים אותי וההורים הדפוקים שלי לא מסוגלים לטפל בהם. מי יעשה את זה אם לא אני.
הנערה הנהנה בהבנה. "טוב. אבל כדאי לך ללכת כבר, תכף נגמרת ההפסקה." היא החזירה את האוזנייה למקומה וחזרה להתנועע בקצב המוסיקה שבקעה מהם.
בר יצאה משער בית הספר במהירות, בלי להסתכל ימינה או שמאלה. הייתה לה הרגשה שמישהו מביט בה, אך היא לא עצרה לברר זאת.
לבסוף הגיעה לבית הספר בו למדו אחיה הצעירים. השער חרק בקול כשפתחה אותו. היא הבחינה בדניאל יושב על מדרגות הכניסה, הבעת ייאוש שפוכה על פניו המחודדים. יש לו את צורת הפנים שלי, של אבא, חלפה מחשבה מהירה בראשה.
"היי, דניאל, מה קורה? איפה אלעד?"
אחיה הרים את ראשו בהפתעה. "לעזאזל, בר, כבר חשבתי שלא תגיעי," אמר בשמחה. "אלעד מדבר עם המנהל, היועצת והמחנך שלו. כולם עליו והם לא מסכימים לי להיכנס." הוא פסע לצידה בצעדים רחבים, מסביר את דבריו בתנועות ידיים זריזות.
"הוא בוכה?" התעניינה בר.
"לא, מה פתאום. הוא רק עצבני לגמרי ויש לו שריטה ענקית על הלחי, עם דם."
"מה?! לא ניקו לו את הפצע? לא עשו כלום?"
דניאל גיחך. "לא, למה שיעשו משהו. הילד השני נפצע יותר ממנו. בו טיפלו."
"אתה יודע מי התחיל?"
"לפי מה שהבנתי, הילד פלט משהו שכנראה לא היה צריך להגיד, ואלעד פשוט התנפל עליו."
"מתאים לו..." מלמלה בר.
"בכל זאת, הוא אחי הקטן," חייך דניאל.
"טוב, איפה חדר המנהל שלכם?"
"תמשיכי מכאן ישר ואז שמאלה. דלת כחולה ענקית כזאת. אפשר לבוא איתך?"
"לא," פסקה בר, חד משמעית.
דניאל צחק. "אני אחכה בחוץ. המנהל חבר שלי. אני מסוגל להשפיע עליו יותר ממך."
"אה כן? אז למה קראת לי?"
הוא משך בכתפיו. "אלעד ביקש שתבואי. הנה, הגענו. בהצלחה אחותי."
"ביי. אל תיכנס אלא אם כן אקרא לך. ברור?"
"טוב, טוב, מה את בלחץ. 'כנסי כבר." דניאל פתח את דלת המשרד והדף אותה פנימה. הוא קרץ אליה בשובבות, רגע לפני שסגר אותה מאחוריה.
'אידיוט,' הרהרה בר. היא מיהרה להזדקף וכחכחה בגרונה. שלושת אנשי הצוות הסבו את ראשם בתנועה חדה. "שלום, את אחותו של הפרחח?" שאל המנהל. הוא היה אדם בעל כרס עגולה ובולטת וגובה ממוצע, שיער מכסיף ועיניים ידידותיות. 'נו, איתו זה לא יהיה קשה במיוחד,' הרהרה בר. היא התקדמה לשולחן בצעדים ארוכים ונינוחים והתיישבה לצידו של אחיה הצעיר.
"מה קרה?" שאלה בענייניות.
המחנך זקף גבותיו. "הזמנו הורים, לא אחות גדולה."
בר זקפה גבה דקיקה. "אמרנו לך שההורים שלי לא יכולים, הם לא בבית."
הוא נעץ בה מבט נוקב, אך משראה כי היא לא משנה את הבעת פניה העיקשת והקפואה – הפנה מבטו לאלעד, ששפתו העליונה התנפחה למימדים שלא יאמנו. אלעד עצמו נראה זועם, ועיקש לא פחות מאחותו. "זו לא אשמתי," אמר. "יואל המפגר הזה אמר..." הוא השתתק לרגע, מתלבט אם להמשיך. "מה זה משנה מה הוא אמר?" התפרץ. "אבל הוא אמר את הדבר הכי נורא שאפשר להגיד לי על המשפחה שלי. אז מה, אתם לא הייתם מרביצים לבן אדם כזה?"
"עצם היותו אידיוט לא נותן לך הצדקה להכותו בכוח שכזה," אמרה היועצת בטון מוכיח. שפתיה המשוחות באודם היו מכווצות בחומרה.
"אז את בכלל לא יודעת על מה את מדברת," אמר אלעד בזעף ומישש באצבעו את השריטה הארוכה והמדממת על פניו.
"איזו חוצפה!" נרעשה היועצת. בר ואלעד גלגלו עיניים זה לזו.
"קח, קח קצת טישו לנגב את הפצע שלך," אמר המנהל בחביבות והושיט לאלעד פיסת נייר טואלט וורודה.
"תודה, אני לא צריך," השיב אלעד ומחה בהתרסה את הדם בגב כף ידו. המנהל משך בכתפיו והחזיר את פיסת הטישו למקומה.
"טוב, תשמעו," פתחה בר. היא הופתעה כשארבעת זוגות העיניים – כולל זה של אלעד – הופנו אליה, מי בהפתעה ומי בעניין. "אני לא חושבת שאלעד ראוי לעונש יותר מהתלמיד השני, יואל. שניהם אשמים. ויואל אולי אף יותר."
"למה את חושבת כך?" התעניין המחנך. "מה ההבדל בין פגיעה מילולית לפגיעה פיזית?"
"צלקות מילוליות נשארות לזמן רב, אולי אף לכל החיים. אבל צלקות פיזיות נעלמות לאחר זמן מה, בדרך-כלל." השיבה בר. קולה רעד מעט כשדיברה, אך היא מיהרה לייצב אותו.
היועצת הרימה את גבתה הימנית. "היא מדברת יפה ונכון," אמרה מבלי לטרוח להסוות את ההפתעה שחשה. "אבל עושה רושם שהיא לא כל-כך יודעת על מה היא מדברת... את טראומטית?" פנתה לבר.
'כזאת מטומטמת,' חשבה בר בתמיהה. "לא, תודה לאל אני לא טראומטית. אולי בגלל זה אני נשמעת כמישהי שלא יודעת על מה היא מדברת." לגלוג היה שזור בקולה הקר.
היועצת חשה בכך מיד. "אל תתחצפי אליי גברתי. אלעד, פרטי העונש שלך יועברו אליך מחר. אתם משוחררים."
אלעד הנחית מכה על השולחן. "זה לא הוגן!" קרא. "בטח על יואל תטילו להעתיק שורות, ואני אצטרך לנקות את בית הספר או משהו, נכון?! בחיי שאתם לא הוגנים!"
"אל תרים את קולך!" זעמה היועצת. המחנך התכוון לאיים עליו בכוונה להשתיקו, אך המנהל הרים ידו, מתבונן באלעד בריכוז. "רגע אחד, אני רוצה לשמוע מה יש לשני אלה לומר."
"אם ככה, אפשר לקלל כל אחד בבית הספר! מקסימום נלך מכות, ואז מי שהתחיל את המכות ייענש! אם זה חינוך אני לא רוצה לדעת מה זה הזנחה."
גבותיה של היועצת קפצו עוד סנטימטר למעלה. 'עוד מעט הגבות שלה יגיעו לשורשי השיער,' הרהרה בר, מתבוננת בשעשוע קל בגבותיה של היועצת.
"אם כך, תצטרכו שניכם לנקות את בית הספר. זה נראה הוגן בעיניך?" שאל המנהל בהבעה חתומה, כשעיניו לא משות מפרצופו העיקש של אלעד.
אלעד הזדקף בפליאה. "כן, זה הוגן בעיניי," השיב ללא היסוס.
המנהל חייך ונשען לאחור. "ובכן, אני מוכרח להודות שאני גאה בך על תשובתך, ילדון. לכן אטיל עליך ועל יואל להעתיק שורות. שניכם יחד." הוא השתיק בתנועת יד את היועצת והמחנך, שקפצו בזעם ממקומם למשמע העונש הקל.
"אני מעדיף לנקות את בית הספר, רק לא להיות עם היואל הזה," אמר אלעד בלי לחשוב פעמיים. בר ושני אנשי הצוות הנוספים הביטו בו בתמיהה.
"תשבו בכיתות נפרדות." המנהל קם ממקומו, לאות כי תמה השיחה. "ואני אשמח לשוחח איתך שוב, ילדון, על בית הספר ועל חייך בכלל." הוא טפח על שכמו של אלעד, הנהן לעבר בר ויצא ממשרדו.
"יאללה, אלעד," זירזה אותו בר והם יצאו החוצה.
"יש לכם צוות מורים מוזר ביותר, אני חייבת לומר," מלמלה כשפסעו יחד בחזרה לביתם.
אלעד הניד בראשו בביטול. "הם סתם דפוקים," ענה.
"את חושבת שאבא ואימא נרגעו כבר?" שאל אלעד לאחר שתיקה קצרה, מבטו מוטרד.
בר משכה בכתפיה. "לא יודעת." מבטה היה שווה נפש. "וגם לא אכפת לי בכלל."
אלעד העיף מבט קצר באחותו הגדולה. כן בטח, חשב לעצמו. בכלל לא אכפת לה.
תגובהתגובות