שחור ולבן

רציתי לברוח לתהום עמוקה.
לצלול אל השחור עד לאובדן תחושה,
עד שאוכל לגעת בחושך.
 
רציתי לזעוק לשמיים,
שיפסיקו להתל בבני האדם,
שהחיים לא בהירים וצלולים
ויש סופות וערפל כבד ואפור.
 
רציתי להסתיר מפניי את הירח,
שלא אראה את חיוכו הצחור.
איך הוא קורן לו שם למעלה, בלובן מסנוור,
מתבונן, משקיף עלינו, וצוחק.
 
רציתי לפרוש את ידיי מול הים
כשהחול והמלח צורבים בעיניים,
ולראות איך בצבעו העמוק הוא מביע
את כל מה שחלמתי אני להיות.
 
אבל הכי רציתי לקרוא לכם,
תתעוררו! תסתכלו!
איך כולם חיים פה,
בעולם שהשמש נטלה את צבעו,
ונותר רק שחור ולבן.
ואנחנו, אנשים אפורים,
נאחזים חזק-חזק בקו האופק,
כי שם הבטיחו לנו
שנמצא את הקשת שאבדה.