יצירות של מערבולת

נכון, בדרך כלל אני אוהבת את הים, אבל לא ככה. לא כשהוא סוער וקוצף ואימתני. לא כשהוא זורם ללא רחם, מאיים להבליע אותי בתוכו. והוא בוחן אותי בגליו. בודק כמה זמן אחזיק מעמד, כמה גבוה אוכל לקפוץ הפעם. ואני נסוגה. כמעט מתפתה להיכנע לו, להרפות, להתרסק על קו החוף. אבל אולי אני סתם מוותרת לעצמי. אולי אני נרתעת מהגלים הגבוהים כשבעצם מה שצריך זה לקחת אוויר ולצלול. אני לא אטבע. העומק לא מפחיד אותי. זה רק המלח ששורף...

לפתע נתערפל מבטו ותמונות העבר חלפו מול עיניי. אל אותן צלקות הוא שולח ידו וכמו אז, אין אדם שירפא את פצעיי.   והייתי מובסת אחרי שנמלט כשכל מה שהיה בי נופץ לרסיסים, אז נותרתי כולי לאסוף חרש חרש פיסות של תקווה, שברי אור בחיים.   אך הראש והלב מסרבים להודות שדבר לא נשכח, שעודני זועקת, ופתאום מבינה שזו רק אשמתי ואין אדם שישמע זעקתי האילמת.

רציתי לברוח לתהום עמוקה. לצלול אל השחור עד לאובדן תחושה, עד שאוכל לגעת בחושך.   רציתי לזעוק לשמיים, שיפסיקו להתל בבני האדם, שהחיים לא בהירים וצלולים ויש סופות וערפל כבד ואפור.   רציתי להסתיר מפניי את הירח, שלא אראה את חיוכו הצחור. איך הוא קורן לו שם למעלה, בלובן מסנוור, מתבונן, משקיף עלינו, וצוחק.   רציתי לפרוש את ידיי מול הים כשהחול והמלח צורבים בעיניים, ולראות איך בצבעו העמוק הוא מביע את כל מה שחלמתי אני להיות.   אבל הכי רציתי לקרוא לכם, תתעוררו! תסתכלו! איך כולם חיים פה, בעולם שהשמש נטלה את צבעו, ונותר רק שחור ולבן. ואנחנו, אנשים אפורים, נאחזים חזק-חזק בקו האופק, כי שם הבטיחו לנו שנמצא את הקשת שאבדה.  

  ואולי, אם תניחי לעיניי לשקוע במבטך, אוכל לגלות את האור שבך, זה שאת מקיפה בכל כך הרבה צללים. את יכולה לנסות להחשיך אותו, אבל הוא תמיד יהיה שם. בחיוך, בעיניים, בתנודה קלה של ראש. הבהוב זיכרון טהור של האדם שפעם היית.   ואולי, אם תתני לי הזדמנות להאזין, אוכל לשמוע את ניגון ליבך החרישי, זה שאת מחלישה בתקווה שלבסוף יידום. את יכולה לנסות להשתיק אותו, אבל הוא תמיד יהיה שם. בצחוק, בקלילות, בזמזום ספונטני רחוק. צליל זיכרון עמוק של האדם שפעם היית.   ואולי, אם תתני לי טיפה להתקרב, אוכל לשאוף את ניחוח גופך המשכר, זה שאת מסווה בזיכרונות רחוקים. את יכולה לנסות להסתיר אותו, אבל הוא תמיד יהיה שם. בשיער, בעורף, במורד אורכו של הצוואר. ריח זיכרון מתוק של האדם שפעם היית.   ואולי, אם תאפשרי לי לעמוד לידך, אוכל לחוש ברוך מגעך, זה שאת מכסה בקליפות מחוספסות של הגנה. את יכולה לנסות להחביא אותו, אבל הוא תמיד יהיה שם. בדמעה, בחיבוק, במגע אצבעותייך על פניי. שבריר זיכרון ענוג של האדם שפעם היית.   ואולי, אם רק תרצי, אוכל להכיר אותך בשלמותך, ללא המסכות שאת מתעקשת לעטות על פנייך. את יכולה לנסות להתכחש לזה, אבל את תמיד תהיי שם. באישיות, באופי, בנפש רכה ופגועה. זיכרון חזק ואמיתי של האדם שזכית להיות.