(בית)

("ערב לזכרי, שנה למותי.
את לא בוכה, אולי קצת חיוורת.
בקונסרבטוריון הישראלי,
תזמורת בשחור לבן מייד תנגן.")

בישלתי לך את כל הפרחים שהבאתי כדי שישמרו ליותר זמן.

וגם עוגת גבינה (וטפטפתי בה מהבושם שלו.
זוכרת איך השתכרנו ממנה ביחד?
זה רק מעלה לי חיוכים ומבהיר את הצלקת, הקטנה, ליד העין)

וגם תליתי את המראה מעל המיטה שלך, זה בסדר?
(קפה-תה-שוקו. סידרתי יפה כאן במדף. ועוד מעט אניח עוד פרחים.
והעוגיות שלך נפלאות.
ראית שהריח הגיע עד אליו? נו, סגרתי את הדלת, שיישאר בחוץ)

("ערב לזכרי, ניגון אחרון.
האורות עולים, את קמה ללכת")

("הוא ינחם, והוא ילטף חרש.
והוא ינשק ממך את כל הכאב.
זה ערב לזכרך בעצם.
זה ערב ואני אוהב")
* * *
(יש לנו אמת אחת. אבל יש מילים שמעלות חיוך תוך ניגוב דמעה,
וזה מקסים מקסים. והסוגריים, הן שייכות לשלומי שבן.
שהוא גם נפלא מאוד, כמעט כמו שהוא גאון)