פורסם בתאריך ד' בתמוז תשע"ג, 12.6.2013
לפתע נתערפל מבטו
ותמונות העבר חלפו מול עיניי.
אל אותן צלקות הוא שולח ידו
וכמו אז, אין אדם שירפא את פצעיי.
והייתי מובסת אחרי שנמלט
כשכל מה שהיה בי נופץ לרסיסים,
אז נותרתי כולי לאסוף חרש חרש
פיסות של תקווה, שברי אור בחיים.
אך הראש והלב מסרבים להודות
שדבר לא נשכח, שעודני זועקת,
ופתאום מבינה שזו רק אשמתי
ואין אדם שישמע זעקתי האילמת.
תגובות
זה באמת באמת יפה. כאילו, ווואו.
של תעיזי להאשים את עצמך!!
את סתם מקשה על עצמך...
תודה רבה !!