פרולוג
הסיפור הזה הוא לא סתם עוד איזה ספר שקראתם, הוא לא סיפור, הוא חיים.
הוא החיים שלי.
לכן, אני כבר מזהירה אתכם אדונים נכבדים, שאם אתם מתכוונים ללגלג או לזלזל בחיי, אז לא! תאלצו לעבור עכשיו לספר סיפורי כל שהוא שבו מותר ואף רצוי ללגלג, כי שם אין טיפת אמת.
ובמידה ואתם לא מתכוונים לזלזל, אלא לרחם עליי במשך כל הסיפור- אדרוש שתעזבו את הספר, עכשיו!
בעבר, הייתי מחטיפה לכם סטירה הגונה, אם הייתי רואה אתכם צופים בי בעיניים מצועפות ודמעות של רחמים, אני לא מסכימה שירחמו עליי.
אם גם אחריי הסטירה הייתם ממשיכים לרחם עליי הייתי מאבדת את העשתונות, (תשאלו את מעיין אם כדאי להיות לידי במצב כזה).
היום, אני כבר לא אעשה לכם כלום אם תרחמו עליי, אבל אני יודעת שהרחמים האלה לא עוזרים בכלום, אז חבל לבזבז את האנרגיה שלכם על בכי.
ממילא אני לא מתכוונת אף פעם לפרסם את הסיפור הזה, כי הוא לא נועד לאיש אלא רק לעצמי, הוא נועד לשחרר ממני, להרפות מהחיים ולהירגע.
לשחרר את כל העצבים והעצב שיש בי.
פרק ראשון
בס"ד, יום שלישי, כ' תמוז, חופש אחרי כיתה ו'.
ישבתי בפינה הקבועה שלי, בין הקיר הקר לארון המתכת שבחדר שלנו, מסתתרת מאחורי הדלת. כל הגוף כואב מההידחקות הזאת, למקום שבקושי יכול להכיל אותי, "כמו כל דבר בחיים", חשבתי לעצמי, "אין בן אדם או מקום שמסוגלים להכיל אותי או את נשמתי".
אבל, אני יודעת שהמקום הזה בעבר דווקא כן יכל, לפני חמש שנים, כל פעם כשהיו מתחילות הצעקות במטבח, או בחדר של אבא ואמא, הייתי רצה לפה ומתחבאת, מצטמקת בשקט בפינה הקרה שלי ומגנה על עצמי.
אבל היום, אפילו הפינה הזאת כבר לא נאמנה אליי, הגוף שלי כבר גדול מידי כדי להידחק פה ואני מתעקשת על כך, אני רוצה להיות מוגנת, אבל אני לא מוגנת.
אני שומעת את הקריאה של אמא: "איפה הילדה הזאת כשצריכים אותה?! מי יבשל את ארוחת הערב?", ואני יודעת, היא שוב תקועה באחד ממצבי הרוח שלה, אני יוצאת במהירות לפני שיתחיל הבכי של אמא ורצה למטבח.
"אמא, אני פה", אני מנסה להעלות חיוך על השפתיים, אבל היא אפילו לא מבחינה בו, היא מתיישבת באנחה על הכיסא ותוקעת מבט שקט בשולחן.
אני יודעת שעכשיו אסור לדבר איתה.
אני רצה למקרר, ומוציאה פשטידה שמעיין ואני הכנו אתמול, בזמן שאמא ישנה. בליבי אני מהרהרת בדאגה: 'איפה מעיין באמת, מה קורה איתה?'.
אבל אין לי זמן לבזבז, אני מכניסה במהירות את הפשטידה למיקרוגל, בזמן שהיא מתחממת, אני מכינה קפה לאמא ומגישה לה, אמא מרימה לרגע מבט, מסתכלת אל נקודה כלשהי מאחורי, בפרצוף נטול רגשות, היא לוגמת מהקפה בשקט.
כשהמיקרוגל מצפצף אני רצה אליו, מוציאה את הפשטידה, חותכת ומניחה על הצלחת של אמא. אמא אוכלת ואני יוצאת בשקט מהמטבח, יודעת שאמא בכלל לא תשים לב לכך.
בשעה אחת עשרה בלילה, אני שומעת מהחדר של אמא נשימות ארוכות ויודעת שנרדמה, על קצות האצבעות, אני נכנסת לחדרה ומכסה אותה בשמיכה.
אני בוחנת לרגע את הפנים המיוסרות של אמא, מפחדת לחשוב על הדברים הרבים שעברה בחייה, אני מנחיתה נשיקה רכה על מצחה ויוצאת בשקט מחדרה, סוגרת את הדלת, ממהרת לטלפון ומנסה להתקשר לטלי חברתה של מעיין.
טלי עונה לי בנמנום, לשאלתי אם היא יודעת איפה מעיין, היא עונה שאין לה מושג ושהרגע הערתי אותה, אני מתנצלת, סוגרת את הטלפון ומתיישבת על הספה המרופטת בסלון.
'היכן מעיין יכולה להיות?'.
כעבור שלוש שעות בערך, שבמהלכם לא עצמתי לרגע את עיניי, נפתחת הדלת בשקט, מעיין נכנסת, אני קופצת ונעמדת מולה: "מעייני איפה היית? דאגתי לך!"
מעיין עונה לי, צועקת בזעם: "מה זה אכפת לך בכלל, את לא אמא שלי, נכון?",
באותו הרגע שתינו משתתקות, מסתכלות לכיוון החדר של אמא, אנחנו שומעות את הנשימות הארוכות והשקטות, אני מבחינה בעיניה בכאב העצום שהיא מנסה להסתיר ממני, בקול מאופק היא שואלת-קובעת: "היא בכלל לא שמה לב שלא חזרתי הביתה נכון?!",
אני מתכוונת להניח יד על כתפה, אבל היא מעיפה לי את היד ורצה לחדר: "עזבי אותי נודניקית! אני לא צריכה את הדאגה שלך!", אני שותקת ומתיישבת על הספה בחזרה.
'הלוואי שהייתי מסוגלת לבכות', אני מרגישה את העיניים שלי, צורבות, הראש מתפוצץ, אבל אפילו דמעה קטנה לא מופיעה על הלחי.
אני עדיין זוכרת את המילים של אבא, כאשר בכיתי בגיל 5,
ניסיתי להגיד לו אז, בפשטות של ילדה, שהגננת אמרה בגן שלא מרביצים, אז שלא ירביץ לאמא. אבא הסתכל עליי, עם עיניים אדומות ונתן לי סטירה חזקה, כשבכיתי אמר: "הגננת לא יודעת כלום! ואת, אם תבכי, לא יישארו לך ריסים, את רוצה להיות מכוערת?", אחר כך, הוא כנראה נתן לי עוד מכה, כי אני רק זוכרת שכשפתחתי את עיני הייתי במיטה ואמא חיבקה אותי חזק: "אל תבכי מתוקה שלי, אני אוהבת אותך".
מאז, בשביל אמא ובשביל הריסים שלי, אני פשוט לא בוכה.
אבל עכשיו רציתי לבכות, כי אולי אם אני אבכה, מעיין תבין. אולי אם אני אבכה, היא תדע שהיא כל כך מכאיבה לי, אולי אם אני אבכה, הכל יחזור לנורמאלי...
לא, אבל אני לא בוכה, לעולם אני לא אבכה, אני פשוט לא יודעת איך.
הרגשתי קצת קנאה באחותי הקטנה, שעכשיו בטח שוכבת במיטה ומתייפחת בלי קול. פעם, היא ממש בכתה על משהו שכאב לשתינו, אני באמת לא זוכרת מה היה אז, אבל אני כן זוכרת, את המשפט של מעיין שחתך את ליבי: "איך את יכולה לא לבכות? את אכזרית, וחוץ מזה שאין לך מושג איזו הקלה זו להרגיש את הדמעות על הפנים ולהתנחם",
ואני, שכל כך נעלבתי, אמרתי לה בציניות משפט משלי: "כן, זה בטח נורא כיף לרחם על עצמך, לבכות ולהיכנס לבוץ של עצמך, אני רואה איך זה עוזר לך בחיים",
אני זוכרת שמעיין כל כך נפגעה, שאחר כך שבועיים לא דיברה איתי, אבל לא, אני לא מקנאה בה, גם לא כועסת עליה, אני אוהבת את מעיין, אני מקווה שתבכה גם בשבילי.
עליתי בשקט לחדר, וכאשר נכנסתי, התעלמתי מקולות ההשתנקות של מעיין, ידעתי שהיא לא רוצה שאני אדע שהיא בוכה, לבשתי פיג'מה ונכנסתי למיטה.
אם היא לא רוצה לא צריך.
תגובהתגובות