יצירות של מנסה=)

פרק אחד עשרה בס"ד, יום רביעי, ה' ניסן, אמצע כיתה י'. הלכתי ביחד עם צופיה וסיגל לקיוסק של השמינית, ליד הקרוונים של הפנימייה של כיתה ח'. שמענו צעקות, "החיינוקיות רבות" סיגל אמרה בדאגה מסוימת, כאילו כדי לציין עובדה, אבל צופיה דחפה לה מרפק (וחשבה שאני לא רואה אותו), הם הביטו בי לשנייה במבוכה, ומיד שינו נושא. שתקתי. מחשבה מנחמת ניסתה לחדור למוחי: 'למה שזאת תהיה דווקא מעיין במריבה? הן הרי שלושים בנות בשכבה', אבל ידעתי שזה רק בניסיון להרגיע את עצמי, ושתשעים אך לחרדתי, ראיתי את מיכל חברתה הטובה של מעיין רצה אליי במהירות. "שירה, בואי מהר" היא התנשפה, "מעיין שוב התעלפה". נשמתי עמוק ורצתי לחדר של מעיין מלווה בחברותי הטובות ובמיכל. מעיין שכבה במיטתה, חיוורת ונבוכה, וליאת מנהלת הפנימייה ישבה לידה ועודדה אותה לשתות מים מבקבוק. התיישבתי לידה על המיטה וידעתי שתוך דקות ספורות, ברגע שליאת תצא, כל בנות כיתתה של מעיין שמקיפות את מעיין בדאגה מזויפת יזחלו לעיסוקיהם ואני אשאר כלואה בחדר עם מעיין ועם העצבים והבכי שלה. חברותיה כבר מורגלות להתעלפויות שלה, ורבות הבנות שמשתמשות בזה כחיצי לעג נגדה. בהתחלה כעסתי נואשות על הבנות האלו ועל חוסר הרגישות ובכוחותיה ביעילות רבה. ליאת קמה בשקט, חייכה אל מעיין ואמרה בעדינות "מעיין, מומלץ שעכשיו תנוחי, וכשתירגעי אני רוצה שתרדי למשרד, אני רוצה לדבר איתך". מעיין ענתה באומץ "על מה יש לדבר? אם לנויה לא בא להיות איתי בחדר היא יכולה לקחת את הדברים שלה ולעבור. היא לא צריכה לערב את כל העולם, ואם היא ממש רוצה, שתתקשר לאבאל'ה שלה, הוא בטוח יבוא לקחת אותה". ליאת לא ענתה, היא שמה עצמה כלא שומעת ויצאה מהחדר, אבל עדן, החברה הנאמנה של נויה, עוד הייתה בחדר, ואמרה למעיין בכעס "למה, כי האבא שלך פשוט לא יבוא לקחת אותך? כי האבאל'ה שאת מדברת איתו 24 שעות ביממה לא מסוגל אפילו לקפוץ לביקור קטן ולראות איך התינוקת שלו מסתדרת בפנימייה? אל תיתממי מעיין, כולנו יודעות שאת מקנאה בנויה, אף אחת מאיתנו לא ראתה את אבא שלך אף פעם מותק, אולי בכלל אין לך כזה?". מעיין עמדה לענות לה, אבל פתאום נזכרה בנוכחותי לידה, ממש סמוך לראשה. היא הרימה שתיי עיניים חוששות והביטה בי, מתעלמת מעדן. עדן, שהבחינה בהתעלמות, קמה ויצאה בטריקת דלת, מן הסתם כדי לעדכן את כל חברותיה בפרטי המריבה שהייתה להן. כעבור כ-10 דקות, כל החברות, שלי ושל מעיין, יצאו מהחדר, ונשארנו שתינו לבד. מעיין הביטה בי לרגע ואחר כך נשכבה במיטה בלי לומר מילה. הפעם החלטתי לא לוותר לה. "מעיין, את יודעת בדיוק כמוני מה אמר הרופא. את יודעת בדיוק כמוני שכשאת עוצרת הרבה זמן את הבכי שלך נעצרת לך הנשימה". מעיין הביטה בי בעיניים מצועפות מדמעות "אבל מה אעשה? אשמתי שזה קורה?". "כן, זו אשמתך" עניתי לה ברוך, "תפסיקי לגרום לעצמך להיות עצובה". מעיין הביטה בי בכעס "למה שאני אגרום לעצמי להיות עצובה?". שתקתי לרגע חושבת, "עדן היא עדן, נויה היא נויה ומעיין היא מעיין" אמרתי לה, מעיין לא אמרה מילה ואני המשכתי, "אם כל הזמן תהיי שקועה במה שיש או אין לאחרות, תשכחי מה יש לך..." "לי אין כלום" התפרצה מעיין כשדמעות ענק זולגות מעיניה. "אוף" אמרתי, "את רואה? בדיוק על זה אני מדברת". בתגובה לדבריי ראיתי איך הכעס מתגבר ועולה בפניה. "אוקי", אמרתי, כאילו בהשלמה "נכון צודקת, אין לך אמא, אין לך אחות, אין לך שום כישרון שבעולם, אין לך חכמה, אין חברות..." "זה כלום" מלמלה מעיין בחפזה, עכשיו גם אני התחלתי לכעוס "את רוצה, שלא יהיה לך את זה? את מוותרת על הדברים האלה? שאפסיק להיות אחותך?". סוף סוף התחלתי לראות את ההבנה בעיניה."נכון שירה, את ואמא באמת המלאכיות שלי, אבל לכל אחד יש את המלאכים שלו, זה לא כזה מיוחד..." "את יודעת יפה מאוד שאני לא מלאך, ולא לכל אחד יש! הרגע שמעת את עדן אומרת שיש אנשים שאין להם אבא או אמא נכון?". מעיין נדהמה מדברי, "על מה את מדברת, שירה? היא רק אמרה שאולי בעצם לי אין בכלל אבא". "נכון" עניתי, "אבל כשהיא אמרה את זה, אפשר היה להבין מדבריה שיש מציאות כזו, שיש אנשים שאין להם אבא, נכון?". מעיין שתקה זמן ממושך, וראיתי בעיניה שיש לה הרבה מה לומר אך היא עוצרת את עצמה. "מעיין? למה עצרת? דברי, שפכי..". מעיין ענתה בהיסוס, בוררת את מילותיה "אני לא בטוחה.. את לא רוצה שאדבר עליו.. זאת אומרת על דברים מסוימים..". לרגע שתקתי אבל היא המשיכה "בסדר, אני אדבר, ואל תהרגי אותי, את אמרת לי לשפוך. מה את חושבת על מה שעדן אמרה?". "נו באמת, זה לא ממש מטריד אותי מה עדן אומרת..." אבל מעיין לא הניחה לי "את יודעת למה אני מתכוונת!". החלטתי להיות כנה: "שמעי, מעצבן אותי שאת מדברת איתו כל כך הרבה, אבל זאת בחירה שלך". מעיין הנהנה בשקט ואז אמרה לי "טוב, אז תדעי שהוא פשוט שואל עלייך כל הזמן ואני רק אומרת לו שאני לא יכולה לדבר, וזה כואב לו...". עשיתי לה פרצוף, "ממש לא אכפת לי, גם לי כואב...", אבל היא המשיכה "וגם לי זה כואב", ואני השתתקתי. אחרי שנרגענו מעט הלכנו, שתינו יחד, לחדר של ליאת המנהלת לדבר איתה. דפקנו בדלת והיא הזמינה אותנו להיכנס. על שולחנה הייתה מונחת, כרגיל, הקערה הנצחית עם שלל הסוכריות הצבעוניות. לקחנו לעצמנו והתישבנו על הכסאות המסתובבים. בחדר הזה בולט הניגוד ביני לבין מעיין. שתינו נמצאות בו הרבה, אבל אני אוהבת להיות בו ומעיין שונאת את זה, משום שאני באה לכאן לשיחות עליזות עם ליאת, כשאני צריכה שחרורים הביתה, או כשאנחנו, השכבה או הקבוצה, רוצות לארגן משהו, אבל מעיין נמצאת פה כמעט תמיד אחרי מריבה, וכבר הרבה פעמים היו לה פה שיחות כואבות עם אמא, ליאת המנהלת, והמדריכה של הקבוצה שלה. עכשיו ישבנו יחד, השחלתי יד מתחת לשולחן והחזקתי בידה, כדי לתת לה ביטחון. מעיין החזירה לי לחיצה קלה, וליאת פתחה: "מעיין.." אבל לא הספיקה להגיד מילה וכבר מעיין אמרה "אני מצטערת על כל הבלגאן הזה, בבקשה ליאת, רק שעדן ונויה יעברו חדר ואני אשתדל שזה לא יקרה שוב". ליאת חייכה אליה "בכלל לא על זה רציתי לדבר, אבל בסדר, אני אדבר עם המדריכה שלך ואעביר אלייך לחדר בנות אחרות. עם מיכל את מסתדרת נכון?" מעיין חייכה והנהנה בראשה, ואז ליאת המשיכה: "מגיעה אלינו מורה חדשה לדרמה, ואנחנו רוצים לפתוח חוג רציני. אמך סיפרה לי שאת אוהבת להציג ושאת מוכשרת בתחום זה. האם תסכימי לאסוף בנות שמעוניינות להצטרף בשביל האודישן?". מעיין כמעט קפצה מכיסאה - "בטח, בטח, מחר כבר אביא לך רשימה". ליאת חייכה ושתינו יצאנו משם בתחושת הקלה. נפרדתי ממעיין והלכתי לחדרי מהורהרת. 'זה יהיה ממש טוב למעיין חוג דרמה, היא נכנסת לדמות ושוכחת הכל, זה גורם לה לכמה זמן להיות רגועה, לא לחשוב על שום צרה, להיות נורמאלית לכמה זמן' חשבתי בכאב.

פרק תשיעי בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני כיתה ט'. אוקי, עברה חצי שנה מאז השיחה האחרונה שלי עם אמא ומעיין על אבא, הנושא הזה לא עלה עוד בבית, לפחות לא לידי, אני משערת שאמא ומעיין מדברות על זה הרבה כשאני לא בבית, אבל הן יודעות שאיתי או לידי לא מדברים עליו, אני כבר החלטתי סופית שאני עוד לא מוכנה לזה, ואם אי פעם אהיה מוכנה לדבר עם אבא או על אבא זה יבוא ממני. אבל היום אני יודעת שאין לי ברירה, אני חייבת לספר למעיין שאבא רוצה לדבר איתה, נגמרו לי התירוצים למה לא לספר לה, דבר ראשון היא כבר גדולה ואני צריכה לדעת שלא כל החיים אני אגונן עליה, דבר שני אני גם לא יכולה כבר להשתמש בתירוץ שאני לא רוצה שאף אחד ידבר אם אבא מהפלאפון שלי, קנו לה אתמול פלאפון חדש, לכבוד זה שהיא באה ללמוד באולפנה שלי, וכמו שקנו לי פלאפון כשהתחלתי פנימייה גם לה קנו. החלטתי למרות כל הקושי להגיד לה, פחדתי מהתגובה שלה, ידעתי שמגיע לי כל דבר שתענה לי, כל צעקה שתצעק עליי, בגללי היא חשבה כל כך הרבה זמן שאבא לא אוהב אותה, כביכול אני איבדתי לה את אבא בפעם השנייה, פעם ראשונה היא איבדה אותו כשעזב את הבית והפעם השנייה היא כאשר לא סיפרתי לה שהוא עדיין אוהב אותה ורוצה לדבר איתה. בערב כשראיתי את מעיין יושבת על המיטה ומשחקת בפלאפון החדש הכרחתי את עצמי לדבר, נעצתי מבט בפלאפון שבידיה מפחדת להביט בפניה ואמרתי בשקט "מעיין אני חייבת להגיד לך משהו, אני מבקשת ממך שאחריי הכעס שלך תבוא המחילה, שתסלחי לי בסוף, כי אני לא אוכל להתמודד עם כלום אם תכעסי עליי", הרגשתי במבט של מעיין שננעץ בעיניי אבל עדיין הסתכלתי על הפלאפון שלה, ראיתי שהוא קצת החליק על הברכיים שלה מידיה, המשכתי "מעיין, אבא מעיין נשכבה לצידי על המיטה מחבקת אותי בחוזקה, היא לחשה לי באוזן "אולי את עדיין לא מסוגלת לדבר, אבל אני מצליחה לקרוא את עינייך כמו ספר פתוח, שירה תודה, תודה שאת אוהבת אותי, תודה", היא אמרה בקול הכי עגום בעולם, נדרש לי המון מאמץ כדי להוציא את המילים מהפה שלי "אל תכעסי על עצמך" נשמתי עמוק ומלמלתי בשקט "את יותר טובה ממנו" ואז נרדמתי.

פרק שמיני בס"ד, יום חמישי, כ"ו כסליו, נר שני של חנוכה, אמצע כיתה ח'. באותו השבוע, חזרתי הביתה לחופשת חנוכה, בזמן שהנחתי את התיק הגדול מהפנימיה בחדרי, הרהרתי בתוכנית שתגרום לאמא לדבר איתי על אבא, לא העזתי פשוט לשאול אותה. לאחר שסיימתי לפרוק את כל הכביסה המלוכלכת הדלקתי במחשב את השיר האהוב על אבא, ראיתי את אמא מרימה את הראש לרגע, קולטת את השיר, אבל היא מיד הורידה בחזרה את ראשה והתעלמה, היא נכנסה למטבח. נכנסתי אחריה למטבח וראיתי שהכינה פסטה, ניגשתי אליה וביקשתי ממנה שנוסיף שוקולית לפסטה, כמו שאכלנו כשהיינו קטנות, אני יודעת יפה מאוד שזה היה הפטנט של אבא שלי להשתיק אותנו כשרצה שקט בבית, הוא היה אומר לנו אז "אם תהיו בשקט תאכלו לארוחת הערב פסטה עם שוקולית". אמא, כאילו בכוונה, רק הסכימה, שוב לא ניסתה לפתח שיחה עליו, התאכזבתי, אך מעיין, אפילו בלי לדעת שהיא עוזרת לי התקרבה לצלחת שאמא שמה על השולחן עם פסטה ושוקולית ושאלה בתדהמה, "מי המציא את הפטנט המוזר הזה? זה טעים ביחד?". אמא הניחה בחבטה את הצלחת על השולחן והביטה בי "מה קורה איתך היום?", לא עניתי לה, התיישבתי בשקט בכיסא מזמזמת את השיר של אבא שהתנגן בשיא הווליום, מעיין הביטה בי, אחר כך באמא ושוב בי, לבסוף שאלה "זה השיר של אבא?", אמא הביטה בה בתדהמה "את זוכרת אותו?" היא שאלה, מעיין הנהנה בשקט והוסיפה לתנועת ראשה שאלה משלה "אמא, למה אף פעם אנחנו לא מדברות עליו? תמיד כשאני רוצה לדבר עליו שירה משתיקה אותי", אמא ענתה "נראה עכשיו הבנתי, זה לא מה שהיא ניסתה לעשות. אמרתי "אמא, אחרי האוכל אני רוצה שנדבר שיחת בנות, את, מעיין ואני". אמא ענתה לי ברוך "בסדר מתוקה", אבל מיד הוספתי "ואל תיבהלו אם אני אבכה, זה באמת נורא קשה לי". לאחר האוכל התיישבנו ביחד על הספה הקטנה ואני פתחתי באומץ, "אמא, מה לדעתך צריך להיות היחס שלנו לאבא?" אמא ענתה "מה שאתן מרגישות", מעיין אמרה בשקט "אני לא מצליחה לשנוא את אבא". רציתי כל כך להרביץ לה אבל אמא החזיקה את ידי, היא ידעה מה תהיה התגובה שלי, היא ענתה למעיין "זה טוב מתוקה, הוא אבא שלך למרות הכל, תאמיני לי שהייתי רוצה שתאהבו אותו ושתכירו אותו ותבלו איתו לפעמים", ושוב אמא לא נתנה לי לדבר כשמעיין לפני שאמא הספיקה לענות, אולי בגלל רגשות האשם שלי, ואולי מפני שכבר הייתי מבולבלת לגמרי, קמתי מהספה וצעקתי עליהם, "אולי תתנו לי לדבר? אולי פשוט לא בא לי שתתערבו לי בחיים יותר מדי? אולי תתנו לי לחשוב או לחיות בשקט שלי?!", אמא ומעיין הביטו בי המומות ואני רצתי לחדר בטריקת דלת. האמת שהיה נעים לי להרגיש שהן אוהבות אותי, אבל זה היה מוקדם מידי כדי לעכל כל כך הרבה דברים, אמא רוצה שאני אוהב את אבא?!..

פרק חמישי בס"ד, יום רביעי, י"ט כסליו, אמצע כיתה ח'. ישבתי בחדר בפנימייה, משחקת בפלאפון באצבעותיי, עכשיו סיימתי שיחה עם מעיין בפלאפון, אני שמחה לשמוע שהמצב משתפר. היא סיפרה לי שהייתה אצל טלי, הן שיחקו וממש נהנו, עד שהיא כמעט שכחה לחזור הביתה בזמן, היא הגיעה הביתה קצת באיחור ואמא כבר הספיקה לשים לה את האוכל על השולחן, אני אוהבת לשמוע ממנה איך הכל משתפר בבית, אני שמחה לשמוע את אמא לפעמים אפילו כמעט צוחקת. כמו תמיד, לא היה לי מספיק זמן לחשוב, צופיה נכנסה לחדר בסערה, צופיה היא החברה הכי טובה שלי. הרהרתי ביום הראשון שפגשתי אותה, נערה נחמדה ושקטה עם תמימות אדירה, היא הגיעה באמצע השנה של כיתה ז׳ ללימודים והמורה אמרה לה לשבת במקום הפנוי לידי. בהתחלה נורא התביישנו אבל עם הזמן התחלנו להכיר ולהתחבב זו על זו. אני הספקתי להיות אצלה בבית הרבה פעמים והיא כבר שמעה ממני את סיפור חיי, אבל מה שאהבתי בה את השקט הזה שלה, צופיה לא נתנה לי עכשיו להרהר כל כך הרבה, "שירה, אם לא הייתי מכירה אותך הייתי חושבת שאת מפנטזת על מישהו, תראי את הפרצוף שלך", הזעפתי את פרצופי לעברה ואמרתי בציניות, "ברור, פשוט בנים זה הדבר הכי חשוב בעולם לכן רק עליהם אני יכולה לחשוב", שירה צחקה והשיבה ברוח טובה, "נו באמת, אל תהי כזאת רצינית, יבוא היום שגם את תתחתני עם מישהו, כדרך כל בשר", עיקמתי את פרצופי, שתינו ידענו שמתחת לפרצוף אני מתה מפחד, צופיה שוב צופיה הפריעה לי לחשוב, (הפעם זה שימח אותי, להפסיק לחשוב על חתונה), "שירה, כמעט שכחתי, מה את חושבת, שהרב שלומי יחכה לך? יש עכשיו שיעור שלו, ואני יודעת שאת ממש לא מתכוונת לפספס אותו, נכון?" שכחתי אותו לגמרי, קפצתי מהמיטה, לבשתי סוודר ורצתי ביחד איתה לאודיטוריום. באודיטוריום, סיגל קראה לנו לשבת במקומות ששמרה לנו, התיישבנו במקומותינו והרב נכנס והתחיל לדבר. השיעורים שלו בדרך כלל מרתקים אותי אבל היום לא הייתי מרוכזת, בתחילת השיעור אחת הבנות השקטות מכיתה ז' העזה ושאלה שאלה בקול בפני כולם את הרב, ראיתי את האושר שקרן ממנו על כך שהעזה לדבר, זהו הדבר שגרם לי לאבד את ריכוזי, נזכרתי בפעם הראשונה שאני אמרתי משהו, זכרתי שבאסיפת הורים הרב התרגש כל כך, הוא סיפר לאמא על מה שאמרתי בשיחה שלו מול כל בנות האולפנה, בעבר לא הבנתי על מה ולמה הוא מתרגש, עכשיו הבנתי, במשך תוך כדי שאני מהרהרת על כל זה, אני שומעת מילה קטנה מהשיעור של הרב, משהו על בכי, הסתכלתי בו והחלטתי להתרכז בשיעור שלו, הוא אמר "בנות, מי שלא בוכה היא מסכנה, מי שלא יודעת לבכות צריכה עכשיו לבכות, זה לא בריא לשמור הכל בלב, תבכו, תבכו על כל הדברים שעברתם בחיים שלכם, תבכו על שאתם רחוקות מה', תבכו על כל דבר. רק דבר אחד, תזכרו אח"כ למחות את הדמעות ולקום", היה שקט באודיטוריום אבל אני לא התאפקתי "הרב, למה חייבים בסוף השיחה ניגשנו שתינו לרב ונתתי לצופיה את רשות הדיבור, "הרב, אתה יכול להסביר לשירה שלא דיברת אליה? כי היא פשוט מעולם לא בכתה, ואין בזה שום דבר רע, נכון?" הרב שתק לרגע, הסתכל עליי ואמר "אף פעם לא בכית? אני לא מאמין, בטח קרתה לך פעם איזו טראומה שבגללה לא בכית מאז", שתקתי והרכנתי את הראש, צופיה הסתכלה בי לרגע ואז אמרה לי בשקט וברוגע "שירה, את מסכימה שאני אלך ואת תדברי לבד עם הרב?" ידעתי שברגישות שלה הוא קם בשקט והשאיר אותי בכאבי.

פרק שני בס"ד, יום רביעי, כ"ב תמוז, חופש אחרי כיתה ו'. בבוקר כשנכנסתי למטבח ראיתי את אמא, כמעט התפלאתי שלא העירה אותי, אך אז זיהיתי בעיניה את הניצוץ האהוב עליי, הניצוץ ההוא ששוכן בעיניה לעיתים רחוקות מאוד, הוא נתן לי תקווה ליום יפה, התפללתי שמעיין לא תהרוס לאמא את כל המצב רוח, עם העצבים שלה עליי ועל כל העולם. אמא ניסתה לחייך אליי והערכתי אותה על כך, היא הביאה לי שוקו חם והתיישבה על הכיסא לידי. "שירה מתוקה, היום תגיע חנה ממשרד הרווחה, תשתדלי להיות ילדה לכן, העלתי באומץ חיוך על שפתיי, עניתי לאמא "ברור שאהיה ילדה טובה, תמיד!" אמא רפרפה נשיקה על מצחי, לאחר מכן קמה מהשולחן לקראת מעיין שבדיוק נכנסה למטבח. מעיין היא ילדה חכמה וברגע שהעיפה לעברי מבט ידעה שהחיוך הזה לא אמיתי, היא ידעה לזהות בעיני שאסון מתקרב. אמא ניגשה לתת לה כוס שוקו, מעיין לקחה מידיה את הכוס ושאלה בשקט, מתלבטת בעיניה אם לכעוס, "מה קרה? מה יש היום? מה סיפרת לה הרגע?" אצבעה מופנית אלי אבל מבטה רחוק מכך, ואני הבנתי שהיא עדיין כועסת עליי ושהכעס יכול להימשך ימים ארוכים. אמא חייכה במתח ואמרה "שבי מתוקה, אל תדאגי, באמת לא קרה כלום," אבל מעיין לא קנתה את זה ונשארה לעמוד מתבוננת ומנסה להבין לבדה, כשקלטה את המבט של אמא המופנה אל השעון, היא מיד הבינה, "אני לא מסכימה שהיא תבוא! אני אדאג לעשות לה צרות כאלה שאני לא יודעת מה", הבטתי בכאב החוזר לאט לעיניה של אמא, לא יכולתי לשאת אותו, אמרתי, "די מעיין, את יודעת שזה לא ייתן כלום שתצעקי, ממילא בסוף העובדת סוציאלית הזאת תבוא ואם המילים חתכו אותי, אין כמעט דבר שמפחיד אותי יותר מזה, חייכתי באומץ בשביל אמא והתיישבתי בשקט על הכיסא. כעבור שעתיים בדיוק כאשר השעון צלצל על השעה 10 נשמעו דפיקות בדלת, הבטתי באמא וידעתי, או ליתר דיוק - זכרתי, עכשיו היא תנסה להעלות את כל האומץ, להשליט את הסדר על פניה, הפנים וכל איבר אחר בגופה יאלצו לשדר 'העולם מושלם', יש לה חמש דקות, זהו הזמן שייקח לחנה להגיע למטבח. בנוסף, ידעתי מה אמא מצפה ממני לעשות, כמעט את אותו הדבר, רק שלי יש פחות זמן, עכשיו, במהירות, לא בחמש דקות, עליי לרוץ לדלת, 'ההצגה מתחילה'. נאנחתי והלכתי לכניסה לבית, סגרתי את ליבי ופתחתי את הדלת, בפתח קידמה את פניי העובדת סוציאלית, על פניה מרוח החיוך הכי גדול בעולם, "מה נשמע שירה? מה שלומך?" הבחנתי בעיניה הבוחנת את שלי, מיהרתי לסובב את פני בעודי לוקחת מידיה את שקיות הקניות שלה, הסתובבתי להניחם בפינת הסלון, שלא תבחין בעיניי, "הכל בסדר חנה, ומה איתך?" שאלתי מאמצת לקולי נימה עליזה. היא צחקקה בשקט את הצחוק המעצבן שלה ומיהרה למטבח, "נו, איפה רצתי אחריה למטבח, היא כבר ישבה ליד אמא והם פטפטו ביניהן בהתלהבות מדומה. עליתי לחדר משאירה אותן לנפשן לכמה זמן, הכי הרבה שהתאפשר לי, אך כעבור שעה קלה כבר קראה לנו חנה מלמטה, "בנות בואנה לכאן, לא באתי לבקר רק את אמא שלכן", קמתי מיד, אך מעיין נשארה באותה התנוחה שבה הייתה, ממלמלת בציניות "ברור, לא באת לבקר אף אחד, באת כדי להציק ולבחון, את חושבת שאנחנו לא יודעות לחיות בלעדייך", חייכתי חיוך מאולץ, אם הייתי יודעת שהחיוך הזה יעלה לי כל כך ביוקר, לא הייתי מעקלת את שפתיי לרגע, אבל חנה יצאה ואני התנפלתי על מעיין, צעקתי בצורה שמעולם לא כעסתי אליה, "את משוגעת, מי נראה לך יזוז בבית הזה אם אני לא אהיה פה?! מי יעזור לאמא שלא תמוטטי את הבית ואותה?! מה את חושבת לעצמך, מה זה ייתן לך אם אני אהיה תקועה באיזו פנימייה מרוחקת? את רוצה להרוס לאמא עוד יותר את החיים? את יודעת שאתן לא מחזיקות מעמד רגע בלעדיי, את יודעת שהדרך היחידה שלך לפתור דברים זה לרוץ למיטה ולהתבכיין, את יודעת שהדבר היחיד

פרק עשירי בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני כיתה ט'. בבוקר כשהבטתי במראה וראיתי את בבואת פניי, לא זיהיתי את עצמי. "פנסים" כחולים סביב העיניים, שפה נפוחה מעבר להיגיון, בליטה מוזרה במקום בו ראשי הוטח בארון... רציתי להסתיר כל סימן כזה, ידעתי שהסימנים הללו יכאיבו גם לאמא וגם למעיין מאוד, הם יכאיבו ויזכירו לאמא סיוטים שהיא מפחדת מהם. לקחתי את האיפור מהארון במקלחת ועבדתי זמן רב על הסוואת הפנסים סביב עיניי, חבשתי לראשי כובע חמוד, ומתחתי במאמץ חיוך על שפתיי. רק לאחר שהבטתי במראה והייתי בטוחה שעשיתי את המקסימום כדי להסתיר מה שניתן, הלכתי בעליזות למטבח. מעיין הרימה רגע מבט אליי ולאחר מכן כבשה מבטה בצלחת, אמא נראתה עצובה, והבנתי שרק הכאבתי לה יותר. היא הבחינה בסימנים והבחינה באיפור, היא הבחינה במבט של מעיין וראיתי את ההבנה מסתמנת בעיניה. היא לא רצתה להכאיב לאף אחד ולכן חייכה באומץ והגישה לי את החביתה שהכינה לארוחת הבוקר, אמא הזכירה לי בשקט ובחיוך "שירונת, אני צריכה לצאת לעבודה, אתן תסתדרנה ביחד נכון?" למרות שהשאלה הייתה השאלה הקבועה שלה בבקרים של החופש אומנם למעיין ברחה דמעה מעינה, אבל נראה שלאמא רווח, היא רפרפה נשיקה לי על לחיי, ואחר כך למעיין ויצאה החוצה עם תיקה בידה. בצהריים כשקראתי ספר על הספה בסלון מעיין התיישבה בחשש לידי ושאלה "שירה, פעם אחרונה בהיסטוריה שאני מזכירה לך את אבא בלי שתרצי, אבל אני רוצה את המספר שלו, ואני רוצה להיות בטוחה שהוא באמת רוצה לדבר איתי. אני רוצה ש.." קטעתי אותה במהירות, אך לא בכעס, הרי ידעתי שזה יגיע בסוף: "מעייני, אבא סיפר לי בטלפון שהוא מתגעגע אלייך". לרגע מעיין שתקה, "חשבתי שלא דיברת איתו" אמרה לבסוף, ואני עניתי "אני לא דיברתי, רק עניתי לשיחה בלי להוציא הגה מפי, פשוט נתתי לו לדבר". ראיתי שהוקל למעיין, לי זה כל כך הכאיב, ידעתי שהיא רק שמחה שאבא עוד אוהב אותה ורוצה לדבר איתה. "יש לי תנאי אחד", אמרתי לה בשקט, נותנת לדמעות המלוחות להתגלגל על פני, "אני מביאה לך את המספר שלו, את יכולה לדבר איתו על מה שאת רוצה, על עצמך או על אמא, אבל עליי - שום מילה! רק תגידי לו שנתתי לך את המספר ושיפסיק להציק לי, ויותר מזה אל תספרי לו בחיים מילה או הגה עליי!". גם על פניה של מעיין התגלגלו הדמעות, והיא לחשה: "כל עוד את לא תרצי, אני לא אגיד לו מילה עלייך". חיבקתי אותה לרגע, ואחר כך הושטתי לה את הפלאפון שלי עם המספר שלו, לוחשת: "וברור שלי את לא מספרת כלום על השיחות שלך איתו. אני לא רוצה לדעת שאת מדברת איתו." היא הנהנה בשקט ולקחה מידי את הטלפון ואת המספר.

פרק שביעי בס"ד, יום ראשון, כ"ב כסליו, אמצע כיתה ח'. בשעה שמונה בערב הלכתי למשרד של הרב, קצת חששתי, פחדתי לדבר איתו על אבא שלי, לא רציתי להתמודד עם הרגשות שלי. נכנסתי בשקט למשרד והתיישבתי מול הרב. הרב פתח "עשית מה שהטלתי עלייך?", הנהנתי בראשי, הוא המשיך בשאלתו "דיברת איתו?", "לא, רק הקשבתי" עניתי, הרב הקשיב ואני המשכתי בהיסוס "אני לא יודעת להגדיר מה אני מרגישה..", "את לא מעיזה לדעת", הטיח בי את האמת, הבטתי עליו בשקט והוא הוסיף "המפלצת כבר לא נראית מפלצת?" לא הוצאתי הגה מפי, "את רוצה להשאיר אותה מפלצת, נכון?", ספק שאל ספק קבע, לא ידעתי מה לענות, הכאב דקר אותי, אך לפני שהספקתי לנסות לנסח תשובה בהתחלה באופן אוטומטי ניסיתי להחזיר אותן למקומן, חיפשתי לי סיבות בלב, ניסיתי להיזכר למה אסור לי לבכות, למה הפסקתי לבכות. חשבתי על אמא, אבל ידעתי שהיא לא לידי ולא תדע שבכיתי, חשבתי על אבא והחלטתי לתת להן לזרום, דווקא, בכוח, נגד אבא, אני לא מקשיבה לו, אם הוא לא רוצה שאבכה אז אני אבכה בכל הכוח שבעולם! זאת הנקמה שלי. בתוך כל העצב עלה לי חיוך על הפנים, הרב ראה ואמר, "לכבוד הדמעות האלה את תסכימי להתקשר לאבא?", אחריי שתיקה של בלבול השבתי, "הרב, אני באמת לא מבינה, אתה חושב שאני כזאת מרשעת? איך אני מסוגלת עדיין לרצות לדבר איתו אחריי מה שהוא עשה לאמא שלי? איך אני מסוגלת להקשיב לו? איך אני מסוגלת לדמיין אפשרות ש.." קטעתי את עצמי מזועזעת אבל הרב המשיך אותי, "אפשרות שתפגשי אותו, את שואלת את עצמך איך את מסוגלת לאהוב אותו", לאחר שנרגעתי מספיק הוא הציע לי הצעה, "אולי תדברי אם אמא שלך?", הזדעזעתי לגמרי, "למה שאני אזכיר לה את הרשע הזה? ועוד כשהיא מתחילה להתאושש?", הרב ענה לי בנחת, "זה חלק מהשיפור של המשפחה, להתחיל לפתוח דברים, לא להשאיר הכל סגור", שתקתי, אומנם ידעתי שהוא צודק אבל פחדתי להכאיב לאמא שלי, הוא הבין את השתיקה שלי, "שירה, אזרי אומץ ופעם אחת תכיני אוכל ממש טוב שמזכיר את אבא, או תעשי איזה מעשה בבית שיזכיר אותו, כשנכנסתי לחדר בפנימייה סיגל וצופיה קפצו מהמיטות שלהן בתדהמה, סיגל שאלה בדאגה "שירה? הכל בסדר? בכית?", ולעומתה צופיה התחילה לקפץ בהתלהבות, היא רצה אליי חיבקה אותי חזק והתחילה לרקוד מסביבי ולשיר "שירה בכתה! שירה בכתה!", סיגל הביטה בה המומה והתחילה לצעוק עליה, "חשבתי שאת חברה טובה! למה נראה לך שאת יכולה ככה לשמוח שהיא בוכה?" וכאן כבר לא התאפקתי, התפוצצתי מצחוק. לבסוף כאשר נרגענו התיישבנו ביחד על מיטה אחת וצופיה שאלה הפעם בקול מודאג באמת, "שירה מה באמת קרה? איזה דבר נורא גרם לך להצליח לבכות?", שתקתי לרגע, החלטתי להגיד לה חצי אמת, "שיחה עם הרב". היא שתקה לרגע ולאחר מכן הסבירה לסיגל בקצרה שזאת הפעם הראשונה מזה הרבה שנים שבכיתי.

פרק שישי בס"ד, יום שישי, כ' כסליו, אמצע כיתה ח'. כשהגעתי הביתה, אחריי כל הנשיקות והחיבוקים של אמא רצתי לחדר שלי, לפינה שלי. שמתי לב שמישהו הזיז את הארון מתכת שלנו ובזכותו יש לי הרבה יותר מקום בפינה שלי, הבנתי שזאת בטח מעיין, שמעיניה לא נסתר דבר, היא יודעת על כמה שאני מחוברת לפינה הזאת. ישבתי ככה צמודה לקיר ולארון הקרים ואימצתי את העיניים חזק, ניסיתי לבכות. השתמשתי בכל השיטות שהכרתי, חשבתי על דברים כואבים, דפקתי את הראש בארון בניסיון להכאיב לעצמי, כאשר קמתי מהפינה הזאת הרהרתי לעצמי, 'כאן זה היה המקום האחרון בחיי שבו בכיתי חרישית רק כדי לפרוק מעצמי מתח וחרדות, כאן זה המקום האחרון שבו נרדמתי מבכי טוב עם דמעות וחיוך על הפנים'. רצתי למטה וראיתי את מעיין ואמא יושבות בסלון ומדברות, הן פינו לי מקום על הספה הקטנה ביניהן, ישבנו ככה צפופות וחמימות ופטפטנו על מה שעברנו במשך השבועיים, אמא סיפרה לי שהיא מחפשת עבודה, שהיא חוזרת למקצוע הישן שלה, שהיא חוזרת להיות מורה. כל כך שמחתי, ידעתי שזה אומר שהיא חוזרת לחיים. כמעט שכחתי מהכל, אבל אז צלצל הפלאפון שלי, עניתי בשקט והתרחקתי מהן. עליתי לחדר נשכבתי על המיטה ואמרתי "עניתי לך, תגיד רק מה אתה רוצה, אני לא מדברת", ואז שמעתי את קולו, כל כך הופתעתי, הופתעתי מהלב שלי שקפץ כל כך גבוה והופתעתי מהחיוך שהתפשט על פני, חיוך בלתי רצוני, "שירוש מתוקה שלי, הלוואי שאי פעם תסלחי לי, אני אוהב אותך כל כך, בבקשה תזכרי שאני אבא שלך", שתקתי והוא המשיך, בקול צרוד מהתרגשות, "אני כל כך שמח שענית לטלפון ושיכולתי לשמוע את קולך, בבקשה שירה תסלחי לי. אני בלילה מאוחר, כמו כל ליל שבת, שכבנו מעיין ואני מחובקות במיטה שלי מתחת השמיכה. לחשתי בהיסוס "מעייני, אני יכולה לשאול אותך שאלה? זאת שאלה קשה, את לא חייבת לענות לי עליה", מעיין הסכימה ואני לאחר נשימה עמוקה שאלתי בלחש, "מה את זוכרת מאבא?", השקט כל כך העמיק שהתחלתי לחשוש, מיד אמרתי, "תשכחי שבכלל שאלתי, עזבי זה בכלל לא משנה כל העסק הזה.." אבל מעיין הניחה יד על ידי ואמרה, "אני זוכרת שהוא הרכיב אותי פעם על הכתפיים ורץ איתי בכל הבית בשעטות, אני זוכרת שהוא חיבק אותנו חזק ואמר לנו "אתן האמת שהרגשתי כעס על מעיין באותו הרגע, איך היא מסוגלת לא לכעוס עליו, הוא הרביץ לאמא, מה היא נורמאלית?, הוא הרס את החיים שלנו, הרגשתי צורך לנקום בה ולכן לא סיפרתי לה שהיא טועה, לא סיפרתי לה שאבא מנסה להשיג אותי כבר בערך שנה, לא סיפרתי שכל הזמן הוא מתקשר, כל יום. שתקתי וחיזקתי את החיבוק בה כשהתחילה לבכות.

פרק רביעי בס"ד, יום חמישי, א' אב, חופש אחרי כיתה ו'. בבוקר למחרת, אמא, מעיין ואני השכמנו לקום בבוקר, בשש כבר היינו על המכונית האדומה של חנה שבאה לאסוף אותנו, ידענו שנסיעה ארוכה לפנינו, אמא חיבקה אותי חזק, לחשה באוזני, "שירה, האהובה אמיצה שלי, אני מקווה שיהיה לך טוב לאן שתלכי, בכל מקום שהוא", הרגשתי כל כך נעים, ישבתי בן מעיין לאמא בספסל האחורי, שתיהן מחבקות אותי משני צדדי חזק. כעבור בערך שלוש שעות טפחתי בחיבה על כתפה של מעיין הישנה, "מעייני הגענו, בואי מתוקה". יצאנו מהרכב ונכנסנו אל האולפנה, למרות שמאוד לא רציתי לאהוב את האולפנה הזאת לא יכולתי שלא להתפעל מהדשא והפרחים היפים שקישטו את המקום. נכנסנו לבניין משרדים, משהי נחמדה ניגשה אלינו, "באתם לראיון? גשו לקרוואנים, הרב שלומי מחכה לכם". היא הראתה לנו את הכיוון שאליו נלך, הגענו לאזור קרוואנים מאוד נחמד, היה קראוון אחד שהיה עניתי לו "קוראים לי שירה", הוא הזמין אותי להיכנס למשרד ושאל אם אני רוצה שכל ה"חמולה" תכנס איתי, הבטתי בהן רגע ואז אזרתי אומץ ואמרתי, "חנה לא מהמשפחה, אני מקווה שהיא לא תיעלב אם אבקש שתחכה לנו בחוץ", לא רציתי שהיא תראה אותי מושפלת עם הציונים שלי, ידעתי שאמא ומעיין לא מצפות למשהו אחר. חנה מיד ענתה "ברור, לא התכוונתי בכלל להיכנס, שירה בהצלחה", ראיתי בעיניה שהיא באמת לא נעלבה, חששתי שהרב שלומי ישאל אותי מי היא ואיך היא קשורה אליי, לא רציתי שהוא ידע שאנחנו צריכים עובדת סוציאלית ושאבא שלי קיבל צו הרחקה מהבית כי אמא שלי היא בעצם "אישה מוכה" ועוד כל מיני מושגים כאלו שעושים לי חלחלה, אך הרב לא שאל אותי כלום, הוא רק הנהן וניכנס איתנו למשרד. התיישבנו מולו, הוא שאל אותי כמה שאלות, מה אני אך להפתעתי, הרב סובב את התעודה עם הציונים לכיווני וההערות לכיוונו, אמרתי לו: "הרב, התעודה הפוכה. מה שאתה מסתכל אליו זה סתם הערות של המורה" הוא הביט עליי, בעיניים טובות אמר "הערות הם לא סתם, זה מה שמעניין אותי, לא הציונים", שתקתי בהלם, הוא התחיל להקריא, "ילדה טובה ומתחשבת, עוזרת לחברות, בעלת מידות טובות" וכן הלאה, התביישתי והרכנתי את הראש. הוא אמר, "התקבלת, עכשיו אני רק רוצה שתעשי מבחנים שיראו לנו באיזו כשנכנסנו הביתה מעיין חיבקה אותי חזק. "יהיה לי קשה בלעדייך, אבל הוא נראה אדם טוב, המקום הזה נראה לי טוב בשבילך", עניתי לה מיד, "לא, אני לא הולכת להיות בשום פנימיה, גם אם היא תהיה הכי טובה בעולם, אתן צריכות אותי כאן". מעיין לא ידעה מה לענות לי אבל אמא אמרה "אם את לא תלכי לפנימייה הזאת, לנו לא יהיה טוב, לנו טוב רק כשלך טוב", רציתי לענות אבל מעיין הנהנה במרץ ואמרה בנחישות, "הגיע הזמן שגם אני אגדל ואקח שתקתי, אולי באמת יהיה להן טוב ככה, אולי ככה הן תיקחנה אחריות על חייהן.

פרולוג הסיפור הזה הוא לא סתם עוד איזה ספר שקראתם, הוא לא סיפור, הוא חיים. הוא החיים שלי. לכן, אני כבר מזהירה אתכם אדונים נכבדים, שאם אתם מתכוונים ללגלג או לזלזל בחיי, אז לא! תאלצו לעבור עכשיו לספר סיפורי כל שהוא שבו מותר ואף רצוי ללגלג, כי שם אין טיפת אמת. ובמידה ואתם לא מתכוונים לזלזל, אלא לרחם עליי במשך כל הסיפור- אדרוש שתעזבו את הספר, עכשיו! בעבר, הייתי מחטיפה לכם סטירה הגונה, אם הייתי רואה אתכם צופים בי בעיניים מצועפות ודמעות של רחמים, אני לא מסכימה שירחמו עליי. אם גם אחריי הסטירה הייתם ממשיכים לרחם עליי הייתי מאבדת את העשתונות, (תשאלו את מעיין אם כדאי להיות לידי במצב כזה). היום, אני כבר לא אעשה לכם כלום אם תרחמו עליי, אבל אני יודעת שהרחמים האלה לא עוזרים בכלום, אז חבל לבזבז את האנרגיה שלכם על בכי. ממילא אני לא מתכוונת אף פעם לפרסם את הסיפור הזה, כי הוא לא נועד לאיש אלא רק לעצמי, הוא נועד לשחרר ממני, להרפות מהחיים ולהירגע. לשחרר את כל העצבים והעצב שיש בי. פרק ראשון בס"ד, יום שלישי, כ' תמוז, חופש אחרי כיתה ו'. ישבתי בפינה הקבועה שלי, בין הקיר הקר לארון המתכת שבחדר שלנו, מסתתרת מאחורי הדלת. כל הגוף כואב מההידחקות הזאת, למקום שבקושי יכול להכיל אותי, "כמו כל דבר בחיים", חשבתי לעצמי, "אין בן אדם או מקום שמסוגלים להכיל אותי או את נשמתי". אבל, אני יודעת שהמקום הזה בעבר דווקא כן יכל, לפני חמש שנים, כל פעם כשהיו מתחילות הצעקות במטבח, או בחדר של אבא ואמא, הייתי רצה לפה ומתחבאת, מצטמקת בשקט בפינה הקרה שלי ומגנה על עצמי. אבל היום, אפילו הפינה הזאת כבר לא נאמנה אליי, הגוף שלי כבר גדול מידי כדי להידחק פה ואני מתעקשת על כך, אני רוצה להיות מוגנת, אבל אני לא מוגנת. אני שומעת את הקריאה של אמא: "איפה הילדה הזאת כשצריכים אותה?! מי יבשל את ארוחת הערב?", ואני יודעת, היא שוב תקועה באחד ממצבי הרוח שלה, אני יוצאת במהירות לפני שיתחיל הבכי של אמא ורצה למטבח. "אמא, אני פה", אני מנסה להעלות חיוך על השפתיים, אבל היא אפילו לא מבחינה בו, היא מתיישבת באנחה על הכיסא ותוקעת מבט שקט בשולחן. אני יודעת שעכשיו אסור לדבר איתה. אני רצה למקרר, ומוציאה פשטידה שמעיין ואני הכנו אתמול, בזמן שאמא ישנה. בליבי אני מהרהרת בדאגה: 'איפה מעיין באמת, מה קורה איתה?'. אבל אין לי זמן לבזבז, אני מכניסה במהירות את הפשטידה למיקרוגל, בזמן שהיא מתחממת, אני מכינה קפה לאמא ומגישה לה, אמא מרימה לרגע מבט, מסתכלת אל נקודה כלשהי מאחורי, בפרצוף נטול רגשות, היא לוגמת מהקפה בשקט. כשהמיקרוגל מצפצף אני רצה אליו, מוציאה את הפשטידה, חותכת ומניחה על הצלחת של אמא. אמא אוכלת ואני יוצאת בשקט מהמטבח, יודעת שאמא בכלל לא תשים לב לכך. בשעה אחת עשרה בלילה, אני שומעת מהחדר של אמא נשימות ארוכות ויודעת שנרדמה, על קצות האצבעות, אני נכנסת לחדרה ומכסה אותה בשמיכה. אני בוחנת לרגע את הפנים המיוסרות של אמא, מפחדת לחשוב על הדברים הרבים שעברה בחייה, אני מנחיתה נשיקה רכה על מצחה ויוצאת בשקט מחדרה, סוגרת את הדלת, ממהרת לטלפון ומנסה להתקשר לטלי חברתה של מעיין. טלי עונה לי בנמנום, לשאלתי אם היא יודעת איפה מעיין, היא עונה שאין לה מושג ושהרגע הערתי אותה, אני מתנצלת, סוגרת את הטלפון ומתיישבת על הספה המרופטת בסלון. 'היכן מעיין יכולה להיות?'. כעבור שלוש שעות בערך, שבמהלכם לא עצמתי לרגע את עיניי, נפתחת הדלת בשקט, מעיין נכנסת, אני קופצת ונעמדת מולה: "מעייני איפה היית? דאגתי לך!" מעיין עונה לי, צועקת בזעם: "מה זה אכפת לך בכלל, את לא אמא שלי, נכון?", באותו הרגע שתינו משתתקות, מסתכלות לכיוון החדר של אמא, אנחנו שומעות את הנשימות הארוכות והשקטות, אני מבחינה בעיניה בכאב העצום שהיא מנסה להסתיר ממני, בקול מאופק היא שואלת-קובעת: "היא בכלל לא שמה לב שלא חזרתי הביתה נכון?!", אני מתכוונת להניח יד על כתפה, אבל היא מעיפה לי את היד ורצה לחדר: "עזבי אותי נודניקית! אני לא צריכה את הדאגה שלך!", אני שותקת ומתיישבת על הספה בחזרה. 'הלוואי שהייתי מסוגלת לבכות', אני מרגישה את העיניים שלי, צורבות, הראש מתפוצץ, אבל אפילו דמעה קטנה לא מופיעה על הלחי. אני עדיין זוכרת את המילים של אבא, כאשר בכיתי בגיל 5, ניסיתי להגיד לו אז, בפשטות של ילדה, שהגננת אמרה בגן שלא מרביצים, אז שלא ירביץ לאמא. אבא הסתכל עליי, עם עיניים אדומות ונתן לי סטירה חזקה, כשבכיתי אמר: "הגננת לא יודעת כלום! ואת, אם תבכי, לא יישארו לך ריסים, את רוצה להיות מכוערת?", אחר כך, הוא כנראה נתן לי עוד מכה, כי אני רק זוכרת שכשפתחתי את עיני הייתי במיטה ואמא חיבקה אותי חזק: "אל תבכי מתוקה שלי, אני אוהבת אותך". מאז, בשביל אמא ובשביל הריסים שלי, אני פשוט לא בוכה. אבל עכשיו רציתי לבכות, כי אולי אם אני אבכה, מעיין תבין. אולי אם אני אבכה, היא תדע שהיא כל כך מכאיבה לי, אולי אם אני אבכה, הכל יחזור לנורמאלי... לא, אבל אני לא בוכה, לעולם אני לא אבכה, אני פשוט לא יודעת איך. הרגשתי קצת קנאה באחותי הקטנה, שעכשיו בטח שוכבת במיטה ומתייפחת בלי קול. פעם, היא ממש בכתה על משהו שכאב לשתינו, אני באמת לא זוכרת מה היה אז, אבל אני כן זוכרת, את המשפט של מעיין שחתך את ליבי: "איך את יכולה לא לבכות? את אכזרית, וחוץ מזה שאין לך מושג איזו הקלה זו להרגיש את הדמעות על הפנים ולהתנחם", ואני, שכל כך נעלבתי, אמרתי לה בציניות משפט משלי: "כן, זה בטח נורא כיף לרחם על עצמך, לבכות ולהיכנס לבוץ של עצמך, אני רואה איך זה עוזר לך בחיים", אני זוכרת שמעיין כל כך נפגעה, שאחר כך שבועיים לא דיברה איתי, אבל לא, אני לא מקנאה בה, גם לא כועסת עליה, אני אוהבת את מעיין, אני מקווה שתבכה גם בשבילי. עליתי בשקט לחדר, וכאשר נכנסתי, התעלמתי מקולות ההשתנקות של מעיין, ידעתי שהיא לא רוצה שאני אדע שהיא בוכה, לבשתי פיג'מה ונכנסתי למיטה. אם היא לא רוצה לא צריך.

פרק שלישי בס"ד, יום רביעי, כ"ט תמוז, חופש אחרי כיתה ו'. עבר שבוע, הטלפון מצלצל ואני שוכבת במיטה, לא עונה לצלצול, כל השבוע הזה רק הייתי במיטה שלי, לא זזתי ממנה, רציתי להראות למעיין שהבית התמוטט בלעדיי, רציתי להרגיש שאני חסרה להם. מעיין ניסתה כמה פעמים לדבר איתי אבל אני הסתובבתי לקיר, פעמים ספורות גם אמא ניגשה לחדר, אבל ברגע שהיא רק התקרבה למיטה אני כבר ישנתי שינה עמוקה ומזויפת, היא התרחקה בשקט ואני אפילו בלי לראות את הפנים שלה, ידעתי, הם שם, הדמעות, הן כבר אבל עכשיו, כשמעיין ענתה לטלפון, היא נעמדה ליד המיטה שלי עם הטלפון ביד ואמרה "שירה, אם את לא תעני לחנה שמחפשת אותך אני חושבת שהיא באמת תחשוב שאת מטומטמת", נדמה היה לי ששמעתי תחינה בקולה, היא המשיכה "שירה תוכיחי לה שלא! תעני ותדברי בהיגיון הזה שלך, שמחזיק את הבית שלנו, תגידי לה שאנחנו צריכות אותך פה, שאנחנו לא נוותר עלייך לעולם", נדהמתי ממה שאמרה, לקחתי מידה את הטלפון מבוישת, הרגשתי את המיטה שוקעת לידי, חנה אמרה "היי שירה מה שלומך?" ואני המהמתי תשובה שיכלה להתפרש איך שרצתה, היא המשיכה "מחר אני באה לקחת אותך ואת אמא שלך לראיון באולפנה אחת בדרום", לא ידעתי לרגע מה להשיב לה, אך כשהתמשך השקט גמגמתי לה תירוץ, "אני לא בטוחה שכדאי... זה נורא רחוק ו.. אני לא אוכל כל יום להיסחב מהצפון לדרום, את מבינה שזה מרחק עצום ועוד באוטובוסים", אך היא מיד ענתה לי בעקשנות "את לא תעברי את זה כל יום, זו פנימייה" כמו שחשבתי, מעיין לקחה מידי את הטלפון "חנה, אני לא מסכימה ששירה תלך לפנימייה, יהיה לי קשה בלעדיה, אנחנו אחיות שקשורות מאוד אחת לשנייה", הבטתי בה המומה, שמעתי מהעבר השני,את חנה, עונה לה ברוגע "אם את באמת אוהבת את שירה, מעיין מתוקה, את צריכה לרצות שיהיה לה טוב", מעיין ענתה מיד ברגש שלהפתעתי לא היה מזויף "תאמיני לי חנה שיותר מכל דבר בעולם, אני רוצה שלשירה יהיה טוב!", חנה ענתה לה, "מעיין, את ממש מתוקה, אני חושבת שכדאי שגם את תבואי מחר לראיון, את תראי איזה מקום טוב זה, זה המקום המדויק והטוב ביותר לאחותך", מעיין לא ידעה מה לענות ואני שהספקתי להתאושש. לקחתי את הטלפון בעדינות מידה, "תודה חנה, ניפגש מחר", השיחה התנתקה, מעיין זעקה בכאב "מה עשית? את רוצה לעוף מהבית?", עזרתי את כל כוחותיי ועניתי לה בכל הרוגע שאימצתי לעצמי, "מעיין, את לא באמת מאמינה שיקבלו אותי, נכון?", "גם אני אותך".