יצירות של מנסה=) | יצירות ש-מנסה=) אהבה

פרק אחד עשרה
בס"ד, יום רביעי, ה' ניסן, אמצע כיתה י'.
הלכתי ביחד עם צופיה וסיגל לקיוסק של השמינית, ליד הקרוונים של הפנימייה של כיתה ח'. שמענו צעקות, "החיינוקיות רבות" סיגל אמרה בדאגה מסוימת, כאילו כדי לציין עובדה, אבל צופיה דחפה לה מרפק (וחשבה שאני לא רואה אותו), הם הביטו בי לשנייה במבוכה, ומיד שינו נושא. שתקתי. מחשבה מנחמת ניסתה לחדור למוחי: 'למה שזאת תהיה דווקא מעיין במריבה? הן הרי שלושים

פרק תשיעי
בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני כיתה ט'.

אוקי, עברה חצי שנה מאז השיחה האחרונה שלי עם אמא ומעיין על אבא, הנושא הזה לא עלה עוד בבית, לפחות לא לידי, אני משערת שאמא ומעיין מדברות על זה הרבה כשאני לא בבית, אבל הן יודעות שאיתי או לידי לא מדברים עליו, אני כבר החלטתי סופית שאני עוד לא מוכנה לזה, ואם אי פעם אהיה מוכנה לדבר עם אבא או על אבא זה יבוא ממני.
אבל היום אני יודעת שאין לי

פרק שמיני
בס"ד, יום חמישי, כ"ו כסליו, נר שני של חנוכה, אמצע כיתה ח'.
באותו השבוע, חזרתי הביתה לחופשת חנוכה, בזמן שהנחתי את התיק הגדול מהפנימיה בחדרי, הרהרתי בתוכנית שתגרום לאמא לדבר איתי על אבא, לא העזתי פשוט לשאול אותה.
לאחר שסיימתי לפרוק את כל הכביסה המלוכלכת הדלקתי במחשב את השיר האהוב על אבא, ראיתי את אמא מרימה את הראש לרגע, קולטת את השיר, אבל היא מיד הורידה בחזרה את ראשה והתעלמה,

פרק חמישי
בס"ד, יום רביעי, י"ט כסליו, אמצע כיתה ח'.
ישבתי בחדר בפנימייה, משחקת בפלאפון באצבעותיי, עכשיו סיימתי שיחה עם מעיין בפלאפון, אני שמחה לשמוע שהמצב משתפר.
היא סיפרה לי שהייתה אצל טלי, הן שיחקו וממש נהנו, עד שהיא כמעט שכחה לחזור הביתה בזמן, היא הגיעה הביתה קצת באיחור ואמא כבר הספיקה לשים לה את האוכל על השולחן, אני אוהבת לשמוע ממנה איך הכל משתפר בבית, אני שמחה לשמוע את אמא לפעמים

פרק שני
בס"ד, יום רביעי, כ"ב תמוז, חופש אחרי כיתה ו'.
בבוקר כשנכנסתי למטבח ראיתי את אמא, כמעט התפלאתי שלא העירה אותי, אך אז זיהיתי בעיניה את הניצוץ האהוב עליי, הניצוץ ההוא ששוכן בעיניה לעיתים רחוקות מאוד, הוא נתן לי תקווה ליום יפה, התפללתי שמעיין לא תהרוס לאמא את כל המצב רוח, עם העצבים שלה עליי ועל כל העולם. אמא ניסתה לחייך אליי והערכתי אותה על כך, היא הביאה לי שוקו חם והתיישבה על הכיסא לידי.

פרק עשירי
בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני כיתה ט'.

בבוקר כשהבטתי במראה וראיתי את בבואת פניי, לא זיהיתי את עצמי.
"פנסים" כחולים סביב העיניים, שפה נפוחה מעבר להיגיון, בליטה מוזרה במקום בו ראשי הוטח בארון... רציתי להסתיר כל סימן כזה, ידעתי שהסימנים הללו יכאיבו גם לאמא וגם למעיין מאוד, הם יכאיבו ויזכירו לאמא סיוטים שהיא מפחדת מהם.
לקחתי את האיפור מהארון במקלחת ועבדתי זמן רב על הסוואת

פרק שביעי
בס"ד, יום ראשון, כ"ב כסליו, אמצע כיתה ח'.
בשעה שמונה בערב הלכתי למשרד של הרב, קצת חששתי, פחדתי לדבר איתו על אבא שלי, לא רציתי להתמודד עם הרגשות שלי.
נכנסתי בשקט למשרד והתיישבתי מול הרב.
הרב פתח "עשית מה שהטלתי עלייך?", הנהנתי בראשי, הוא המשיך בשאלתו "דיברת איתו?", "לא, רק הקשבתי" עניתי, הרב הקשיב ואני המשכתי בהיסוס "אני לא יודעת להגדיר מה אני מרגישה..", "את לא מעיזה לדעת",

פרק שישי
בס"ד, יום שישי, כ' כסליו, אמצע כיתה ח'.
כשהגעתי הביתה, אחריי כל הנשיקות והחיבוקים של אמא רצתי לחדר שלי, לפינה שלי. שמתי לב שמישהו הזיז את הארון מתכת שלנו ובזכותו יש לי הרבה יותר מקום בפינה שלי, הבנתי שזאת בטח מעיין, שמעיניה לא נסתר דבר, היא יודעת על כמה שאני מחוברת לפינה הזאת. ישבתי ככה צמודה לקיר ולארון הקרים ואימצתי את העיניים חזק, ניסיתי לבכות. השתמשתי בכל השיטות שהכרתי, חשבתי על

פרק רביעי
בס"ד, יום חמישי, א' אב, חופש אחרי כיתה ו'.
בבוקר למחרת, אמא, מעיין ואני השכמנו לקום בבוקר, בשש כבר היינו על המכונית האדומה של חנה שבאה לאסוף אותנו, ידענו שנסיעה ארוכה לפנינו,
אמא חיבקה אותי חזק, לחשה באוזני, "שירה, האהובה אמיצה שלי, אני מקווה שיהיה לך טוב לאן שתלכי, בכל מקום שהוא", הרגשתי כל כך נעים, ישבתי בן מעיין לאמא בספסל האחורי, שתיהן מחבקות אותי משני צדדי חזק.
כעבור

פרולוג
הסיפור הזה הוא לא סתם עוד איזה ספר שקראתם, הוא לא סיפור, הוא חיים.
הוא החיים שלי.
לכן, אני כבר מזהירה אתכם אדונים נכבדים, שאם אתם מתכוונים ללגלג או לזלזל בחיי, אז לא! תאלצו לעבור עכשיו לספר סיפורי כל שהוא שבו מותר ואף רצוי ללגלג, כי שם אין טיפת אמת.
ובמידה ואתם לא מתכוונים לזלזל, אלא לרחם עליי במשך כל הסיפור- אדרוש שתעזבו את הספר, עכשיו!
בעבר, הייתי מחטיפה לכם סטירה הגונה,

פרק שלישי
בס"ד, יום רביעי, כ"ט תמוז, חופש אחרי כיתה ו'.
עבר שבוע, הטלפון מצלצל ואני שוכבת במיטה, לא עונה לצלצול, כל השבוע הזה רק הייתי במיטה שלי, לא זזתי ממנה, רציתי להראות למעיין שהבית התמוטט בלעדיי, רציתי להרגיש שאני חסרה להם. מעיין ניסתה כמה פעמים לדבר איתי אבל אני הסתובבתי לקיר, פעמים ספורות גם אמא ניגשה לחדר, אבל ברגע שהיא רק התקרבה למיטה אני כבר ישנתי שינה עמוקה ומזויפת, היא התרחקה בשקט