↵
ב"ה
סובבתי את פניי אחורה, בעודי בורחת.
ואולי לא הייתי צריכה להסתכל, ואולי לא הייתי צריכה לשמור לי זיכרון.
אבל העיניים שלו הפנטו אותי; המבט בהן היה נסתר, ואני רציתי לחדור את
הערפל הזה, אני ניסיתי להבין מה הולך שם בפנים.
כמעט הצלחתי, עד שהים גאה והייתי צריכה ללכת. הזמן שלי הסתיים.
אז התחלתי לרוץ, או שהתחלתי לברוח...
לברוח הלאה, למקומות אחרים.
אבל המבט שלי היה מופנה תמיד אחורה, העיניים תקועות באותה דמות שעומדת
ולא זזה, נבלעת אט אט בתוך הנוף הסובב אותי. בתוך החול של הים, כן, באותו
גרגיר חול שפעם הוא אמר לי שזה המכשול הכי גדול.
ורצתי, וגם נפלתי. נתקלתי במכשולים, נפלתי, אבל אז המשכתי לרוץ. והמשכתי
ליפול, כי העיניים שלי המשיכו להסתכל אחורה, להתגעגע אל החוף ההוא.
הנפילות כאבו לי, והשאירו לי שריטות ברגליים. אבל לא יכולתי לראות דבר, כי
העיניים שלי היו מהופנטות בזיכרון ישן.
והחיוך שלי היה חצוי; חצי ממנו היה זיכרון וחצי תקווה... מין חיוך כזה כואב של
אהבה.
וכך רצתי, ורצתי, והמשכתי לברוח. גם כשרגליי נבלעו בחוף הטובעני, נאבקתי
להמשיך לרוץ. גם כשהחיוך על פניי נעלם כלא היה, דמעתי והמשכתי לרוץ.
והמשכתי לרוץ.
ועם כל צעד מהוסס של ריצה, עיניי הסתובבו אט אט אל עבר המחר.
אז עכשיו אני רצה, והחיוך בי אמיתי. עכשיו אני רצה, ועיניי מופנות קדימה. אני רצה,
והזכרון כמעט אינו כואב בי.
נכון, אני עדיין רצה.
אבל אני כבר לא בורחת מאתמול! לא...
עכשיו, אני רצה אל המחר.
תגובהתגובות