קליפות

 
ואולי, אם תניחי לעיניי לשקוע במבטך,
אוכל לגלות את האור שבך, זה שאת מקיפה בכל כך הרבה צללים.
את יכולה לנסות להחשיך אותו, אבל הוא תמיד יהיה שם.
בחיוך, בעיניים, בתנודה קלה של ראש.
הבהוב זיכרון טהור של האדם שפעם היית.
 
ואולי, אם תתני לי הזדמנות להאזין,
אוכל לשמוע את ניגון ליבך החרישי, זה שאת מחלישה בתקווה שלבסוף יידום.
את יכולה לנסות להשתיק אותו, אבל הוא תמיד יהיה שם.
בצחוק, בקלילות, בזמזום ספונטני רחוק.
צליל זיכרון עמוק של האדם שפעם היית.
 
ואולי, אם תתני לי טיפה להתקרב,
אוכל לשאוף את ניחוח גופך המשכר, זה שאת מסווה בזיכרונות רחוקים.
את יכולה לנסות להסתיר אותו, אבל הוא תמיד יהיה שם.
בשיער, בעורף, במורד אורכו של הצוואר.
ריח זיכרון מתוק של האדם שפעם היית.
 
ואולי, אם תאפשרי לי לעמוד לידך,
אוכל לחוש ברוך מגעך, זה שאת מכסה בקליפות מחוספסות של הגנה.
את יכולה לנסות להחביא אותו, אבל הוא תמיד יהיה שם.
בדמעה, בחיבוק, במגע אצבעותייך על פניי.
שבריר זיכרון ענוג של האדם שפעם היית.
 
ואולי, אם רק תרצי,
אוכל להכיר אותך בשלמותך, ללא המסכות שאת מתעקשת לעטות על פנייך.
את יכולה לנסות להתכחש לזה, אבל את תמיד תהיי שם.
באישיות, באופי, בנפש רכה ופגועה.
זיכרון חזק ואמיתי של האדם שזכית להיות.