פרק שני
בס"ד, יום רביעי, כ"ב תמוז, חופש אחרי כיתה ו'.
בבוקר כשנכנסתי למטבח ראיתי את אמא, כמעט התפלאתי שלא העירה אותי, אך אז זיהיתי בעיניה את הניצוץ האהוב עליי, הניצוץ ההוא ששוכן בעיניה לעיתים רחוקות מאוד, הוא נתן לי תקווה ליום יפה, התפללתי שמעיין לא תהרוס לאמא את כל המצב רוח, עם העצבים שלה עליי ועל כל העולם. אמא ניסתה לחייך אליי והערכתי אותה על כך, היא הביאה לי שוקו חם והתיישבה על הכיסא לידי. "שירה מתוקה, היום תגיע חנה ממשרד הרווחה, תשתדלי להיות ילדה טובה", כיווצתי את עיניי, רציתי לצעוק משהו כגון לא רוצה, או שתלך ל.. האישה הזאת. אבל ידעתי שזה יכאיב לאמא, והרי זה ברור לכולם שאני היחידה בבית שאסור לה, לא להראות רגשות, לא לבכות או לצעוק, אני צריכה לקבל הכל בשקט.
לכן, העלתי באומץ חיוך על שפתיי, עניתי לאמא "ברור שאהיה ילדה טובה, תמיד!" אמא רפרפה נשיקה על מצחי, לאחר מכן קמה מהשולחן לקראת מעיין שבדיוק נכנסה למטבח. מעיין היא ילדה חכמה וברגע שהעיפה לעברי מבט ידעה שהחיוך הזה לא אמיתי, היא ידעה לזהות בעיני שאסון מתקרב.
אמא ניגשה לתת לה כוס שוקו, מעיין לקחה מידיה את הכוס ושאלה בשקט, מתלבטת בעיניה אם לכעוס, "מה קרה? מה יש היום? מה סיפרת לה הרגע?" אצבעה מופנית אלי אבל מבטה רחוק מכך, ואני הבנתי שהיא עדיין כועסת עליי ושהכעס יכול להימשך ימים ארוכים.
אמא חייכה במתח ואמרה "שבי מתוקה, אל תדאגי, באמת לא קרה כלום," אבל מעיין לא קנתה את זה ונשארה לעמוד מתבוננת ומנסה להבין לבדה, כשקלטה את המבט של אמא המופנה אל השעון, היא מיד הבינה, "אני לא מסכימה שהיא תבוא! אני אדאג לעשות לה צרות כאלה שאני לא יודעת מה", הבטתי בכאב החוזר לאט לעיניה של אמא, לא יכולתי לשאת אותו, אמרתי, "די מעיין, את יודעת שזה לא ייתן כלום שתצעקי, ממילא בסוף העובדת סוציאלית הזאת תבוא ואם את תעשי צרות את רק תדפקי, בסוף היא תתקע אותך באיזה מוסד חינוכי, היא רק מחכה לתירוץ כדי לשלוח אותך," מעיין שתקה, היא עדיין לא הסתכלה עליי, אך היא מלמלה בשקט, "גם אותך ישלחו למוסד סגור, את יודעת את זה!" והיא יצאה מהמטבח בזעם.
המילים חתכו אותי, אין כמעט דבר שמפחיד אותי יותר מזה, חייכתי באומץ בשביל אמא והתיישבתי בשקט על הכיסא.
כעבור שעתיים בדיוק כאשר השעון צלצל על השעה 10 נשמעו דפיקות בדלת, הבטתי באמא וידעתי, או ליתר דיוק - זכרתי, עכשיו היא תנסה להעלות את כל האומץ, להשליט את הסדר על פניה, הפנים וכל איבר אחר בגופה יאלצו לשדר 'העולם מושלם', יש לה חמש דקות, זהו הזמן שייקח לחנה להגיע למטבח.
בנוסף, ידעתי מה אמא מצפה ממני לעשות, כמעט את אותו הדבר, רק שלי יש פחות זמן, עכשיו, במהירות, לא בחמש דקות, עליי לרוץ לדלת, 'ההצגה מתחילה'.
נאנחתי והלכתי לכניסה לבית, סגרתי את ליבי ופתחתי את הדלת, בפתח קידמה את פניי העובדת סוציאלית, על פניה מרוח החיוך הכי גדול בעולם, "מה נשמע שירה? מה שלומך?" הבחנתי בעיניה הבוחנת את שלי, מיהרתי לסובב את פני בעודי לוקחת מידיה את שקיות הקניות שלה, הסתובבתי להניחם בפינת הסלון, שלא תבחין בעיניי, "הכל בסדר חנה, ומה איתך?" שאלתי מאמצת לקולי נימה עליזה. היא צחקקה בשקט את הצחוק המעצבן שלה ומיהרה למטבח, "נו, איפה אמא שלך? אני חייבת ללמד אותה מתכון חדש, ממש מדהים", עכשיו היא תנסה להיות האישה הכי תומכת שאפשר, אין לה מושג, אמא לעולם לא תשתמש בשום מתכון שלה.
רצתי אחריה למטבח, היא כבר ישבה ליד אמא והם פטפטו ביניהן בהתלהבות מדומה.
עליתי לחדר משאירה אותן לנפשן לכמה זמן, הכי הרבה שהתאפשר לי, אך כעבור שעה קלה כבר קראה לנו חנה מלמטה, "בנות בואנה לכאן, לא באתי לבקר רק את אמא שלכן", קמתי מיד, אך מעיין נשארה באותה התנוחה שבה הייתה, ממלמלת בציניות "ברור, לא באת לבקר אף אחד, באת כדי להציק ולבחון, את חושבת שאנחנו לא יודעות לחיות בלעדייך", חייכתי חיוך מאולץ, אם הייתי יודעת שהחיוך הזה יעלה לי כל כך ביוקר, לא הייתי מעקלת את שפתיי לרגע, אבל מעיין שכבר הבחינה בחיוך הביטה בו כשזיק מרושע בעיניה, נבהלתי, אבל היא כבר זינקה ממיטתה ורצה למטה במהירות, "שירה מנסה לעשות שיעורים, אבל ממש לא הולך לה," אמרה לחנה, חנה ענתה לה בתדהמה "אבל עכשיו חופש, למה היא עושה שיעורים?", ירדתי אחריה בזריזות "זה לא שיעורים, זה סתם תרגול לחופש," שיקרתי בקלילות, הגנבתי מבט נוזף למעיין, 'מה היא מנסה לעשות, לשקר?', מעיין לא הגיבה לפרצופי, ולא עזבה את הנושא "זה לא תרגול, אל תקשיבי לה, זה בגלל שהיא לא מתקבלת לשום בית ספר, כל האולפנות מחפשות ציונים טובים ולה אין אפילו חמישים בתעודה, היא כל הזמן עסוקה בבישול וכיבוס, אין לה זמן לעצמה וללימודים", הסתכלתי בכעס שיותר לא יכולתי להסתיר על מעיין, ידעתי מה היא מתכוונת לעשות, היא אומנם צודקת, באמת שום בית ספר לא יכול לקבל אותי אם הציונים שלי, באמת אני גרועה כל כך, סתומה, 'לא יצא ממני כלום,' אבל מעיין אומרת את זה לחנה רק כדי שתכניס אותי לאיזה מוסד לילדים בסיכון, חנה הסתכלה עליי בפרצוף הזה שאני לא סובלת, בדוק של רחמים, ואמרה לי "שירה, למה לא סיפרת לי? אני אדאג שיקבלו אותך כמו שצריך, לבית ספר הטוב ביותר בשבילך", ידעתי מה הכוונה, אמרתי לה מיד "לא, אני לא מטומטמת" שוב שיקרתי לה, אבל היא חייכה בסלחנות "ברור שאת לא מטומטמת", ואז פנתה גם למעיין "אני חייבת ללכת מתוקות, תשמרו על אמא שלכן, אנחנו כבר נדבר", ולאמא אמרה "יש לי רעיון לאיזה בית ספר מסוים לשירה".
חנה יצאה ואני התנפלתי על מעיין, צעקתי בצורה שמעולם לא כעסתי אליה, "את משוגעת, מי נראה לך יזוז בבית הזה אם אני לא אהיה פה?! מי יעזור לאמא שלא תמוטטי את הבית ואותה?! מה את חושבת לעצמך, מה זה ייתן לך אם אני אהיה תקועה באיזו פנימייה מרוחקת? את רוצה להרוס לאמא עוד יותר את החיים? את יודעת שאתן לא מחזיקות מעמד רגע בלעדיי, את יודעת שהדרך היחידה שלך לפתור דברים זה לרוץ למיטה ולהתבכיין, את יודעת שהדבר היחיד שאת טובה בו זה לרחם על עצמך, את כזאת נוראית!" פסקתי לבסוף, מתעלמת מהדמעות שזלגו לאמא שהייתה לידנו, התעלמתי גם מההלם והכאב שהיו למעיין בעיניים, ידעתי שהכאבתי להם, הבנתי שיהיה להם קשה אם מה שאמרתי, אבל פחדתי, פחדתי לא להיות כאן, פחדתי שכשאני אחזור כבר הפינה שלי בכלל לא תקבל אותי, פחדתי שאפילו מעיין כבר לא מסוגלת להכיל אותי, אפילו היא רוצה שאני אעוף מכאן, פחדתי בגלל השקט של אמא, בגלל שהיא לא אמרה לחנה כלום, חששתי שכבר אין אדם בעולם שאוהב אותי, לא רציתי להודות בפחד, יצאתי החוצה, טרקתי את דלת הבית בחוזקה ורצתי לכלב של משפחת כהן, השכנים שלנו, ידעתי שהוא היצור היחיד בעולם שלא משנה מה אגיד או איך אתנהג הוא לא ייעלב, לא יכעס וימשיך לבוא אליי שאלטף אותו ואולי אפילו לאהוב אותי.
תגובהתגובות