פרק שלישי
בס"ד, יום רביעי, כ"ט תמוז, חופש אחרי כיתה ו'.
עבר שבוע, הטלפון מצלצל ואני שוכבת במיטה, לא עונה לצלצול, כל השבוע הזה רק הייתי במיטה שלי, לא זזתי ממנה, רציתי להראות למעיין שהבית התמוטט בלעדיי, רציתי להרגיש שאני חסרה להם. מעיין ניסתה כמה פעמים לדבר איתי אבל אני הסתובבתי לקיר, פעמים ספורות גם אמא ניגשה לחדר, אבל ברגע שהיא רק התקרבה למיטה אני כבר ישנתי שינה עמוקה ומזויפת, היא התרחקה בשקט ואני אפילו בלי לראות את הפנים שלה, ידעתי, הם שם, הדמעות, הן כבר זולגות להם, הייתי בטוחה שהיא יודעת יפה מאוד לזהות מתי אני ישנה ומתי ערה.
אבל עכשיו, כשמעיין ענתה לטלפון, היא נעמדה ליד המיטה שלי עם הטלפון ביד ואמרה "שירה, אם את לא תעני לחנה שמחפשת אותך אני חושבת שהיא באמת תחשוב שאת מטומטמת", נדמה היה לי ששמעתי תחינה בקולה, היא המשיכה "שירה תוכיחי לה שלא! תעני ותדברי בהיגיון הזה שלך, שמחזיק את הבית שלנו, תגידי לה שאנחנו צריכות אותך פה, שאנחנו לא נוותר עלייך לעולם", נדהמתי ממה שאמרה, לקחתי מידה את הטלפון מבוישת, הרגשתי את המיטה שוקעת לידי, מעיין התיישבה להאזין לשיחת הטלפון.
חנה אמרה "היי שירה מה שלומך?" ואני המהמתי תשובה שיכלה להתפרש איך שרצתה, היא המשיכה "מחר אני באה לקחת אותך ואת אמא שלך לראיון באולפנה אחת בדרום", לא ידעתי לרגע מה להשיב לה, אך כשהתמשך השקט גמגמתי לה תירוץ, "אני לא בטוחה שכדאי... זה נורא רחוק ו.. אני לא אוכל כל יום להיסחב מהצפון לדרום, את מבינה שזה מרחק עצום ועוד באוטובוסים", אך היא מיד ענתה לי בעקשנות "את לא תעברי את זה כל יום, זו פנימייה" כמו שחשבתי, הפחד חסם אותי, לא הצלחתי לענות לה.
מעיין לקחה מידי את הטלפון "חנה, אני לא מסכימה ששירה תלך לפנימייה, יהיה לי קשה בלעדיה, אנחנו אחיות שקשורות מאוד אחת לשנייה", הבטתי בה המומה, שמעתי מהעבר השני,את חנה, עונה לה ברוגע "אם את באמת אוהבת את שירה, מעיין מתוקה, את צריכה לרצות שיהיה לה טוב", מעיין ענתה מיד ברגש שלהפתעתי לא היה מזויף "תאמיני לי חנה שיותר מכל דבר בעולם, אני רוצה שלשירה יהיה טוב!",
חנה ענתה לה, "מעיין, את ממש מתוקה, אני חושבת שכדאי שגם את תבואי מחר לראיון, את תראי איזה מקום טוב זה, זה המקום המדויק והטוב ביותר לאחותך", מעיין לא ידעה מה לענות ואני שהספקתי להתאושש. לקחתי את הטלפון בעדינות מידה, "תודה חנה, ניפגש מחר", השיחה התנתקה, מעיין זעקה בכאב "מה עשית? את רוצה לעוף מהבית?", עזרתי את כל כוחותיי ועניתי לה בכל הרוגע שאימצתי לעצמי, "מעיין, את לא באמת מאמינה שיקבלו אותי, נכון?", להפתעתי מעיין חיבקה אותי חזק "שירה, אני כל כך מצטערת, לא ידעתי שלזה זה יגיע, את מכירה אותי, כשאני כועסת אני לא חושבת", לא ידעתי מה לענות לה, לדעתי זה בכלל לא תירוץ, היא ידעה מה אני חושבת והמשיכה כשדמעות שוב מבצבצות בעיניה, "בכלל לא חשבתי שהיא תציע פנימייה, אני באמת לא נראה לי אשרוד בלעדייך", שתקתי לרגע אבל כמו תמיד לא יכולתי לעמוד בפני הדמעות שלה, חיבקתי אותה חזק "אל תדאגי מעייני, אני אוהבת אותך", מעיין ענתה במלמול את הדבר שהייתי הכי צריכה לשמוע,
"גם אני אותך".
תגובהתגובות