פרק רביעי
בס"ד, יום חמישי, א' אב, חופש אחרי כיתה ו'.
בבוקר למחרת, אמא, מעיין ואני השכמנו לקום בבוקר, בשש כבר היינו על המכונית האדומה של חנה שבאה לאסוף אותנו, ידענו שנסיעה ארוכה לפנינו,
אמא חיבקה אותי חזק, לחשה באוזני, "שירה, האהובה אמיצה שלי, אני מקווה שיהיה לך טוב לאן שתלכי, בכל מקום שהוא", הרגשתי כל כך נעים, ישבתי בן מעיין לאמא בספסל האחורי, שתיהן מחבקות אותי משני צדדי חזק.
כעבור בערך שלוש שעות טפחתי בחיבה על כתפה של מעיין הישנה, "מעייני הגענו, בואי מתוקה". יצאנו מהרכב ונכנסנו אל האולפנה, למרות שמאוד לא רציתי לאהוב את האולפנה הזאת לא יכולתי שלא להתפעל מהדשא והפרחים היפים שקישטו את המקום. נכנסנו לבניין משרדים, משהי נחמדה ניגשה אלינו, "באתם לראיון? גשו לקרוואנים, הרב שלומי מחכה לכם". היא הראתה לנו את הכיוון שאליו נלך, הגענו לאזור קרוואנים מאוד נחמד, היה קראוון אחד שהיה כתוב עליו "משרד" אז נכנסנו, איש אחד שהיה שם ניגש אלינו "שלום, אתם לראיון?" שאל בחיוך. חנה ענתה "כן, היא צריכה לדבר אם הרב שלומי". היא הצביעה עליי, הוא חייך אליי ואמר "שלום, אני שלומי נעים מאוד, איך קוראים לך?", חייכתי באומץ, ידעתי שאחריי שיראה את הציונים שלי כבר לא יחייך בכלל, הרי הבאתי איתי את התעודות, הם ביקשו לראות אותם.
עניתי לו "קוראים לי שירה", הוא הזמין אותי להיכנס למשרד ושאל אם אני רוצה שכל ה"חמולה" תכנס איתי, הבטתי בהן רגע ואז אזרתי אומץ ואמרתי, "חנה לא מהמשפחה, אני מקווה שהיא לא תיעלב אם אבקש שתחכה לנו בחוץ", לא רציתי שהיא תראה אותי מושפלת עם הציונים שלי, ידעתי שאמא ומעיין לא מצפות למשהו אחר.
חנה מיד ענתה "ברור, לא התכוונתי בכלל להיכנס, שירה בהצלחה", ראיתי בעיניה שהיא באמת לא נעלבה, חששתי שהרב שלומי ישאל אותי מי היא ואיך היא קשורה אליי, לא רציתי שהוא ידע שאנחנו צריכים עובדת סוציאלית ושאבא שלי קיבל צו הרחקה מהבית כי אמא שלי היא בעצם "אישה מוכה" ועוד כל מיני מושגים כאלו שעושים לי חלחלה, אך הרב לא שאל אותי כלום, הוא רק הנהן וניכנס איתנו למשרד. התיישבנו מולו, הוא שאל אותי כמה שאלות, מה אני מצפה מעצמי, מהלימודים, ועוד שאלות רגילות של ראיון. לאחר מכן ביקש ממני לראות את התעודה, ידעתי שהגיע הרגע שהכי פחדתי ממנו, 'דווקא הוא התחיל להתחבב עליי', עד שהרגשתי שיש מצב שפה אני ארצה להישאר, מעיין הוציאה מהתיק את התעודה שלי וכאשר התכופפה קרצה אליי בלי שהרב יראה כדי לעודד אותי, היא הושיטה לו את התעודה.
אך להפתעתי, הרב סובב את התעודה עם הציונים לכיווני וההערות לכיוונו, אמרתי לו: "הרב, התעודה הפוכה. מה שאתה מסתכל אליו זה סתם הערות של המורה" הוא הביט עליי, בעיניים טובות אמר "הערות הם לא סתם, זה מה שמעניין אותי, לא הציונים", שתקתי בהלם, הוא התחיל להקריא, "ילדה טובה ומתחשבת, עוזרת לחברות, בעלת מידות טובות" וכן הלאה, התביישתי והרכנתי את הראש. הוא אמר, "התקבלת, עכשיו אני רק רוצה שתעשי מבחנים שיראו לנו באיזו רמה לימודית את שנוכל להתאים אותך להקבצות".
כשנכנסנו הביתה מעיין חיבקה אותי חזק. "יהיה לי קשה בלעדייך, אבל הוא נראה אדם טוב, המקום הזה נראה לי טוב בשבילך", עניתי לה מיד, "לא, אני לא הולכת להיות בשום פנימיה, גם אם היא תהיה הכי טובה בעולם, אתן צריכות אותי כאן". מעיין לא ידעה מה לענות לי אבל אמא אמרה "אם את לא תלכי לפנימייה הזאת, לנו לא יהיה טוב, לנו טוב רק כשלך טוב", רציתי לענות אבל מעיין הנהנה במרץ ואמרה בנחישות, "הגיע הזמן שגם אני אגדל ואקח פיקוד, שמת לב איך בשבוע שרבנו, אני בישלתי וסידרתי ומה לא, אמא ואני יודעות להסתדר, למרות שמאוד נתגעגע אליך, הרי את לא עוברת לקצה השני של האוקיינוס, אנחנו נשרוד את זה".
שתקתי, אולי באמת יהיה להן טוב ככה, אולי ככה הן תיקחנה אחריות על חייהן.
תגובהתגובות