פרק שמיני
בס"ד, יום חמישי, כ"ו כסליו, נר שני של חנוכה, אמצע כיתה ח'.
באותו השבוע, חזרתי הביתה לחופשת חנוכה, בזמן שהנחתי את התיק הגדול מהפנימיה בחדרי, הרהרתי בתוכנית שתגרום לאמא לדבר איתי על אבא, לא העזתי פשוט לשאול אותה.
לאחר שסיימתי לפרוק את כל הכביסה המלוכלכת הדלקתי במחשב את השיר האהוב על אבא, ראיתי את אמא מרימה את הראש לרגע, קולטת את השיר, אבל היא מיד הורידה בחזרה את ראשה והתעלמה, היא נכנסה למטבח. נכנסתי אחריה למטבח וראיתי שהכינה פסטה,
ניגשתי אליה וביקשתי ממנה שנוסיף שוקולית לפסטה, כמו שאכלנו כשהיינו קטנות, אני יודעת יפה מאוד שזה היה הפטנט של אבא שלי להשתיק אותנו כשרצה שקט בבית, הוא היה אומר לנו אז "אם תהיו בשקט תאכלו לארוחת הערב פסטה עם שוקולית".
אמא, כאילו בכוונה, רק הסכימה, שוב לא ניסתה לפתח שיחה עליו, התאכזבתי, אך מעיין, אפילו בלי לדעת שהיא עוזרת לי התקרבה לצלחת שאמא שמה על השולחן עם פסטה ושוקולית ושאלה בתדהמה, "מי המציא את הפטנט המוזר הזה? זה טעים ביחד?".
אמא הניחה בחבטה את הצלחת על השולחן והביטה בי "מה קורה איתך היום?", לא עניתי לה, התיישבתי בשקט בכיסא מזמזמת את השיר של אבא שהתנגן בשיא הווליום, מעיין הביטה בי, אחר כך באמא ושוב בי, לבסוף שאלה "זה השיר של אבא?", אמא הביטה בה בתדהמה "את זוכרת אותו?" היא שאלה, מעיין הנהנה בשקט והוסיפה לתנועת ראשה שאלה משלה "אמא, למה אף פעם אנחנו לא מדברות עליו? תמיד כשאני רוצה לדבר עליו שירה משתיקה אותי", אמא ענתה "נראה לי שהיום שירה החליטה או לאמלל אותי או לדבר על אבא", היה נראה לי שלא הבנתי משהו, "לדבר על אבא זה לא מאמלל אותך?" שאלתי, אמא חייכה אליי בעצב "זה לא מאמלל אותי כמו שאותך, לאחר הגירושים שלנו ניסיתי לדבר איתך עליו אבל כל פעם שהתחלתי את ברחת למקום אחר, אז הפסקתי" ענתה לי, ניסיתי לחזור בראשי לאותה תקופה, נזכרתי במעורפל שבתוך כל הבלגן, אחרי שעזב, אמא חשבה שאם היא תדבר איתי על אבא היא תצליח לגרום לי לבכות, או ככה לפחות חשבתי, לכן ברחתי לה כל הזמן כשהתחילה לדבר עליו, פחדתי לבכות.
עכשיו הבנתי, זה לא מה שהיא ניסתה לעשות.
אמרתי "אמא, אחרי האוכל אני רוצה שנדבר שיחת בנות, את, מעיין ואני". אמא ענתה לי ברוך "בסדר מתוקה", אבל מיד הוספתי "ואל תיבהלו אם אני אבכה, זה באמת נורא קשה לי".
לאחר האוכל התיישבנו ביחד על הספה הקטנה ואני פתחתי באומץ, "אמא, מה לדעתך צריך להיות היחס שלנו לאבא?" אמא ענתה "מה שאתן מרגישות", מעיין אמרה בשקט "אני לא מצליחה לשנוא את אבא". רציתי כל כך להרביץ לה אבל אמא החזיקה את ידי, היא ידעה מה תהיה התגובה שלי, היא ענתה למעיין "זה טוב מתוקה, הוא אבא שלך למרות הכל, תאמיני לי שהייתי רוצה שתאהבו אותו ושתכירו אותו ותבלו איתו לפעמים", ושוב אמא לא נתנה לי לדבר כשמעיין אמרה "אבל הוא לא אוהב אותנו. והוא בכלל לא רוצה לדבר איתנו, אחרת ממזמן כבר הייתי מדברת איתו", למעיין היו דמעות בעיניים ואני הרגשתי ייסורי מצפון נוראים בגלל שלא סיפרתי לה כלום, עדיין שתקתי, פחדתי שהשיחה תפסק בזה שמעיין תצעק עליי, אמא חיבקה חזק את מעיין ואמרה "תאמיני לי שאין מצב שאבא לא אוהב אתכן, אני יודעת טוב מאוד שאתן הדבר הכי חשוב לו בחיים, אם הוא עדיין לא התקשר זה כי אין לו אומץ להתקשר הביתה, גם לפלאפון של שירה הוא ממש מפחד להתקשר, מן הסתם", היא חייכה וקרצה למעיין. "תדמייני מה היא תעשה לו אם הוא יתקשר אליה, הוא מכיר את העצבים שלה עוד מאז שהייתה תינוקת. היום היא יודעת לשלוט בהם, אבל את יודעת כמה קשה להיות לידה כשטועים והיא כועסת, היא תזרוק לו את כל הטעויות שלו שעשה בחייו בפרצוף ותטרוק בעצבים את הטלפון, הוא בחיים לא ישכח את המילים שהיא תגיד לו, נכון מעיין?", עכשיו התעצבנתי, פלטתי בלי לשים לב "הוא היה מת אם רק הייתי מוציאה מילה מהפה, לא משנה אם זאת מילה של כעס או לא", מעיין ואמא הביטו בי המומות, אמא אמרה לי בשקט. "אני רואה שאת באמת מכירה אותו, לא ידעתי שאת כל כך זוכרת איזה בן אדם הוא, חשבתי שנשאר לך רק כעס עליו", לרגע שתקתי, אבל אז עניתי "ברור, אם הוא בן אדם אני בספק, אולי אני פשוט זוכרת את הרגעים היחידים שהמפלצת התחפשה לבן-אדם בגלל שאלו היו פעמים נדירות?", אמא הורידה את הראש בכאב עצום ומעיין אמרה, "אני בכלל לא מסכימה איתך, את סתם כועסת, את יודעת יפה מאוד שהוא לא מפלצת, אולי אני נראית כמו מישהי שמפלצת ילדה, אבל בן-אדם כמוך שום מפלצת לא יכלה לייצר", השתתקתי בהלם, הרגשתי את הדמעות זולגות לי על העיניים ואמא חיבקה אותי חזק, "שירונת? יכול להיות שאת אוהבת את אבא?", אמא מיטיבה לזהות ולהכיר אותי, רציתי לצעוק, לסתור את הדברים שלה, אבל לא יכולתי להוציא מילה, ידעתי שהיא צודקת, שלמרות הכל אני אוהבת אותו, מתחת לכל הכעס העצום שיש לי בפנים, הוא עדיין אבא שלי. מעיין שאלה בשקט "שירה, את אוהבת אותו?" וכשעדיין לא עניתי היא אמרה לי "את בטח לא מרשה לעצמך לאהוב אותו, נכון? את מפחדת שאמא תכעס עלייך?", אמא אמרה, "את יודעת שאני לא כועסת? את יודעת שטוב לי לשמוע שאת אוהבת אותו? את יודעת שטוב לי לשמוע שלא איבדת אבא?", כאן מעיין צעקה על אמא, "לא איבדה אבא? מה זה השטויות האלה? גם אם היא לא אוהבת אותו וגם אם כן הוא לא פה, הוא לא מדבר איתנו, וזאת עובדה".
לפני שאמא הספיקה לענות, אולי בגלל רגשות האשם שלי, ואולי מפני שכבר הייתי מבולבלת לגמרי, קמתי מהספה וצעקתי עליהם, "אולי תתנו לי לדבר? אולי פשוט לא בא לי שתתערבו לי בחיים יותר מדי? אולי תתנו לי לחשוב או לחיות בשקט שלי?!", אמא ומעיין הביטו בי המומות ואני רצתי לחדר בטריקת דלת.
האמת שהיה נעים לי להרגיש שהן אוהבות אותי, אבל זה היה מוקדם מידי כדי לעכל כל כך הרבה דברים, אמא רוצה שאני אוהב את אבא?!..
תגובהתגובות