בס"ד
נשמה יקרה שלי, אני רוצה לחבר לך שיר אהבה!!
אהובה שלי, את צורחת, זועקת מתוך הזוהמה. מבקשת לצאת מן הביצה המעופשת, מן החול הטובעני שמטביע אותך, מהנהר המזוהם שסוחף אותך אל עבר הצניחה הכואבת.
ומי ישמע זעקתך המושתקת על ידי הלכלוך שממלא את כל כולך, סותם מיתרי קולך? מי יקשיב לצעקתך המוחרשת בהנאות עולם זה? מי יזהה בקשתך הטהורה שמכוסה כולה ברפש?
ואת לוחשת: "אבא.. אבא.." והוא שומע..
מתוך הבוץ, הלכלוך, הגועל - הוא מקשיב לך. ללחישה שלך. לשפתיים הנעות ללא הפקת צליל.
ואת בוכה. בדמעות חמות ומלוחות שזולגות על לחייך. ואת מתנצלת על המקום אליו הגעת ואת לוחשת: "סליחה.. סליחה.." והוא יודע..
הוא יודע שאת סובלת. שאת מצטערת צער עמוק.
אבל את חוששת.. חוששת שאין לך עוד תקנה. שאין דרך יציאה מהחול הטובעני הזה. שנאכלת על ידי צמח טורף. ואת פוחדת.. פוחדת שאין לך הזכות לבקש סליחה. בת מלך שהסתובבה ברחובות, בין אנשים שאין מוקמה עמם. וזרקה את כתר מלכותה על עבר הרצפה לעיני העוברים ושבים.
ואיך אבא ישמע לחישתה? ואיך אלוקים יקבל צעקתה?
אבל היא מתגעגעת הביתה! היא מתגעגעת למיטת האפריון הנוחה שלה... לארוחה הדשנה שהיתה מוגשת לה.. לאח שחימם את חדרה כשהיה קר.. ולאחד שהעניק לה כל זאת - הרי הוא אביה. בוראה.
אז היא מתנצלת - כי היא חייבת לעשות כל שביכולתה. נכון.. היא חטאה. היא טעתה. נפלה.
אך לכל אחד יש הזכות לבקש חנינה. ואני לא חושבת שעבור החנינה היא מתנצלת, ולא עבור הקלה בעונש. סבורה אני שלא זו הסיבה כי אם פשוט ההבנה כי עשתה דבר שלא נכון היה לעשותו והיא מבקשת סליחה. סליחה פשוט כי היא רוצה להתקרב לאביה.. להגיד שהבינה שטעתה ומבקשת שיקבל אותה בחזרה. והיא מגיעה הביתה.. וכולם מביטים בה, מביטים לעברה, תוההים מה קרה לה, מדוע היא כה מלוכלכת ואיך העזה לעשות את שעשתה - אבל היא רק משפילה את מבטה ופוסעת אל עבר חדרה ברצון להסתגר בתוך עצמה. והיא מתקדמת לעבר החדר, מגיעה עד לפתח הדלת ו.. היא לא יכולה להכנס - האיך תדרוך על השטיח הנקי? האיך תעלה על מיטתה? אז היא צורחת:
"אבא!! אני מלוכלכת!! אבא... נקה אותי!! התלכלכתי.. קלח אותי מן הזוהמה הזו, שטוף ממני את הרפש הזה!! אני רוצה להכנס לחדר! לישון על המיטה שלי.. לענוד את הכתר שלי, אבל יש לי קשרים בשיער! אני רוצה להביט במראה ולזהות אותי. אבא.. טהר אותי.. טהר אותי להיות בתך!!"
אז היא נותרת במזדרון, גבה שעון על הקיר, והיא ישובה על הרצפה, בוכיה שוב.
אז אתה יושב לצידה.. מרטיב מגבת נקיה במיים צלולים ומתחיל לנקותה, ברכות אין קץ, ובאהבה שלא נגמרת. אתה מכניס אותה לחדרה..
אך היא רק נסגרת., ואתה שואל אותה לפשר בכייה, והיא מסבירה שהיא מרגישה כמה היא קטנה, וכמה אתה בטח אוהב את אחיותה הרבה יותר ממנה. שכל פעם שמוענקת לה ההזדמנות לדבר איתך, לפתוח סידור ולזעוק אליה, כוונת הלב לא מצויה בחלקה, והיא פשוט ממלמלת את המילים.. כי אמרו שהכוונה תבוא מתישהו.. והיא עושה כך כבר שנים רבות, והכוונה עדיין לא הגיעה. וכל אחיותה מאמינות שכל אשר אתה עושה להן - הן וודאי לטובתן, וודאי ממך, וודאי עבורן - ורק היא מבקשת שינוי מציאות, בורחת, כועסת עלייך לעיתים, תוהה היכן אתה, עצובה. וכולן יודעות שדמעותן לא הולכות ריקם, ובקשותיהן מתקבלות גם אם לא נראה - ורק היא לפני כל פגישה איתך תוהה בינה לבין עצמה: "מה הטעם..? רבים הדברים שייחלתי להם, שביקשתי, ולא נענתי.." והיא לעיתים שותקת.. פשוט כי היא לא בטוחה שאתה אוסף דמעותייה..
אז היא סבורה כי אינך אוהב אותה עוד. אוהב אותה הכי פחות. על שאינה מאמינה בגדולתך, ברצונך להטיב עמה תמיד, שאתה שומע כל בקשה ואוסף כל דמעה.
אז היא רוצה לברוח שוב.. פשוט כי היא כבר לא מאמינה שיש לה מקום בבית הזה. היא לא מאמינה באהבתך אותה.
היא מביטה במראה.. רואה את פניה ויודעת.. גם אם כבר אין קשרים בשערה הכתר כבר לא יעלה על ראשה כפי שהיה לפני כן. והכתר עוד רועד בידה, והיא לא מוכנה לשבת על המיטה, בטענה כי אין זה מקומה. אבל אתה יושב לידה - כל כולך זוך וטוהר אינסופי ואומר לה.. "כשהנשמה מאירה, אפילו שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים.."
נשמה יקרה שלי, את רוצה לחזור בתשובה, את מוארת כולך באור, ואור זה יאיר את כל כולי, את כל צדדיי שקיימים בי. אבא מחכה לך. ועכשיו.. הוא קורב יותר מתמיד. שובי הביתה נשמתי. הוא קורא לך "שובי הביתה בתי אהובתי"
תגובהתגובות