בסד חנוכה תשסז
ובלילות על מיטתי
ממריאה נשמתי.
היא קושרת קצוות
מאחדת עולמות.
הכל ברור,הכל אחד
הכל נפתר כאן ומייד.
שם,תחת כסא הכבוד
שם נעלמות השאלות.
ואז. השמש זורחת
את העיניים פוקחת
וקצה חלום כזה קרוב
וממאן הוא לעזוב.
ונשמתי כבר מתבלבלת
מדוע זה סגורה הדלת?
והעולם סוגר סביב
והוא מגביל והוא מכאיב.
ונשמתי המסכנה
היא לא רוצה להכנע
כך נזרקה מן השמיים
ונתלשו לה הכנפיים.
אך אור היום לה כך מורה
"קומי נא,לעבודת הבורא"
ואני ממלמלת בפה ישנוני
"לפניך,המלך,מודה אני"
תגובהתגובות