פסיפס אתר יצירה

"זהירות! כאן חיים.." פרק עשירי.

מאת
מנסה=)
פורסם בתאריך ט' בתשרי תשע"ד, 13/09/2013

פרק עשירי

בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני  כיתה ט'.

 

בבוקר כשהבטתי במראה וראיתי את בבואת פניי, לא זיהיתי את עצמי.

"פנסים" כחולים סביב העיניים, שפה נפוחה מעבר להיגיון, בליטה מוזרה במקום בו ראשי הוטח בארון... רציתי להסתיר כל סימן כזה, ידעתי שהסימנים הללו יכאיבו גם לאמא וגם למעיין מאוד, הם יכאיבו ויזכירו לאמא סיוטים שהיא מפחדת מהם.

 לקחתי את האיפור מהארון במקלחת ועבדתי זמן רב על הסוואת הפנסים סביב עיניי, חבשתי לראשי כובע חמוד, ומתחתי במאמץ חיוך על שפתיי. רק לאחר שהבטתי במראה והייתי בטוחה שעשיתי את המקסימום כדי להסתיר מה שניתן, הלכתי בעליזות למטבח.

מעיין הרימה רגע מבט אליי ולאחר מכן כבשה מבטה בצלחת, אמא נראתה עצובה, והבנתי שרק הכאבתי לה יותר. היא הבחינה בסימנים והבחינה באיפור, היא הבחינה במבט של מעיין וראיתי את ההבנה מסתמנת בעיניה. היא לא רצתה להכאיב לאף אחד ולכן חייכה באומץ והגישה לי את החביתה שהכינה לארוחת הבוקר, אמא הזכירה לי בשקט ובחיוך "שירונת, אני צריכה לצאת לעבודה, אתן תסתדרנה ביחד נכון?" למרות שהשאלה הייתה השאלה הקבועה שלה בבקרים של החופש הגדול, זיהיתי את הנימה האמיתית של דבריה מתחת למילים. זיהיתי את השאלה העמוקה שהסתתרה שם בכאב שלה, ואת החשש שלה שלא כתמול שלשום. ראיתי בזווית העין שגם מעיין זיהתה זאת בקולה, וראיתי את הכאב המיוסר בעיניה. לכן עניתי די בהתרסה "ברור שנסתדר אמא, אנחנו לא תינוקות, ואנחנו האחיות הכי טובות שראית בחיים שלך".

אומנם למעיין ברחה דמעה מעינה, אבל נראה שלאמא רווח, היא רפרפה נשיקה לי על לחיי, ואחר כך למעיין ויצאה החוצה עם תיקה בידה.

 

בצהריים כשקראתי ספר על הספה בסלון מעיין התיישבה בחשש לידי ושאלה "שירה, פעם אחרונה בהיסטוריה שאני מזכירה לך את אבא בלי שתרצי, אבל אני רוצה את המספר שלו, ואני רוצה להיות בטוחה שהוא באמת רוצה לדבר איתי. אני רוצה ש.."

קטעתי אותה במהירות, אך לא בכעס, הרי ידעתי שזה יגיע בסוף: "מעייני, אבא סיפר לי בטלפון שהוא מתגעגע אלייך".

 לרגע מעיין שתקה, "חשבתי שלא דיברת איתו" אמרה לבסוף,

ואני עניתי "אני לא דיברתי, רק עניתי לשיחה בלי להוציא הגה מפי, פשוט נתתי לו לדבר".

 ראיתי שהוקל למעיין, לי זה כל כך הכאיב, ידעתי שהיא רק שמחה שאבא עוד אוהב אותה ורוצה לדבר איתה. "יש לי תנאי אחד”, אמרתי לה בשקט, נותנת לדמעות המלוחות להתגלגל על פני, "אני מביאה לך את המספר שלו, את יכולה לדבר איתו על מה שאת רוצה, על עצמך או על אמא, אבל עליי - שום מילה! רק תגידי לו שנתתי לך את המספר ושיפסיק להציק לי, ויותר מזה אל תספרי לו בחיים מילה או הגה עליי!".

 גם על פניה של מעיין התגלגלו הדמעות, והיא לחשה: "כל עוד את לא תרצי, אני לא אגיד לו מילה עלייך".

 חיבקתי אותה לרגע, ואחר כך הושטתי לה את הפלאפון שלי עם המספר שלו, לוחשת: "וברור שלי את לא מספרת כלום על השיחות שלך איתו. אני לא רוצה לדעת שאת מדברת איתו."

 היא הנהנה בשקט ולקחה מידי את הטלפון ואת המספר.

תגובהתגובות