בעת שאלוהיך שוזר דמעה ביגון,
נשתתקה בינתי.
ואיך שפעם הרגשנו את הדופק בין הרקות
ועכשיו זו רק מכונה של מילים.
במאהל בדוואי מכניס אורחים מקיסריה,
בחום של היום, ביום של החום
שדווקא יצא לנו בסדר,
באמצע של הידיים של האמצע, בין צעד לצל
השחלנו אהבה וכיסינו בפרפרים.
אהבה. ממש אהבה
ואפשר לדבר על זה רגע, על קיום ו
מתיקות וכאב ולבבות בין ההרים אבל -
בתהומות של הספק לא הצלחנו למצוא
פנסים. גם לא את ההם בדולר לפני הכניסה למים.
יש כאן הרבה ללכת הרבה יגון -
ומה זה מילים פתאום
(היגון שייך לאנשים כבדים, כמוה).
מכונה פתאום. עכשיו שהחלטתי שלא
שהחלטת (או שהיא החליטה?) -
הכל הסתחרר לי, רק לחזור,
לומר, אם תמצאו כבש או מעיל, כסו והתכסו
מנדודיי למדתי אם אין אני לי אין אני.
תגובהתגובות