כתבתי את זה לפני המון זמן בתור פריקה.
תועה בשממות חשופות
בלובן בוהק אינסופי
אשר נח כאלפי שמיכות
על כל המרחבים סביבי
תועה בשממות של יאוש
של עצב, של פחד, של קור
וכבר הלילה רד
והכל חשוך, ואין אור
תועה בשממות אבדון
של שקט, דממת ריקנות
לא יודעת לאן ומה הלאה
שום דבר לא הולך בקלות
תועה בשממות אפלות
בתוך עלטה גמורה
ולרגע אלפי להבות
של אש בקצה המנהרה
תועה בשממות של אימה
מועדת וקמה וממשיכה
רצה ורצה בלי סוף
מידרדרת וקמה ועולה
תועה בשממות של הרים
של צוקים, של סלעים ומערות
צוללת וצונחת ושוב מטפסת
ממשיכה גם אחרי כלות הכוחות
מתנשמת, מתנשפת במאמץ
ממשיכה רק בכוח הרצון
עולה, מטפסת, כמעט נופלת
תופסת יד מושטת
עוד רגע נשמטת
ומושכת
ומושכת
ומושכת
ומאבדת אחיזה
ושוב מתגלגלת
ונופלת
וצונחת
למטה
תגובהתגובות