יצירות של הדובדבן שבקצפת

וְנֶעֶצְרוּ עָלַי הַמִּלִּים. הָיָה גְּבוּל שֶׁל זַעַם וּתְשׁוּקָה - עַד כָּאן. מַחְסוֹמִים עֲלֵי קְצָווֹת הַנֶּפֶשׁ הַמִּתְפַּזֶּרֶת אֶל תּוֹךְ עָצְמָה. רְסִיסִים שֶׁלִּי - אַתָּה הוּא יוֹצְרָם בַּבָּטֶן, וְכַמָּה אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר בִּפְנִים וְלַהֲרוֹת אֶת כָּל הַפְּרִיחָה, אִי-אֶפְשָׁר עַד לְהִתְפַּקֵּעַ.

"אליהו יושב בכל מוצש"ק תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל... שגם הריקים שבישראל כל העולם משותת עליהם." (עולת ראי''ה ב') א. על שלושה אנשים העולם עומד כבר יותר מדי זמן. הברכיים שלהם רועדות, הגב תפוס, הכתפיים נקרעות. התורה והעבודה והחסדים התישו את כוחם, וכבר אין בהם כוח לקבל עליהם דבר. אפילו לא את השבת. ב. השבת לעולם אינה מחזרת על הפתחים היא נכנסת בהם. כשהשבוע נפרד מן העולם ומשאיר צוואה היא כבר ממהרת לצעוד פנימה, והעולם - כל פעם מחדש - נופל מרוב תדהמה. 'ירד גשם בחוץ', היא מתנצלת. 'לא היתה לי מטריה'. השבוע נושם נשימה אחרונה. העולם כולו מונח בקרן זווית, מבויש מפני העולם הבא, מחכה עד שיבוא אליהו.

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲנִי מְקַפֶּלֶת אֶת הַבַּדִּים וּמַכְנִיסָה לָאָרוֹן, וְנִפְרֶדֶת מִכָּל הַפְּרָטִים שֶׁל הַשֶּׁטַח הַזֶּה: הַתְּמוּנָה שֶׁל הַצַּדִּיק וְהַקּוֹל שֶׁל הַשָּׁכֵן שֶׁעוֹשֶׂה הַבְדָּלָה וְטַס הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו קִבַּלְתִּי אוֹתִי. וְנוֹסַעַת.

שוב השמש פוצעת חוטים של לילה פרום. אני אורגת אותי לאט לאט אל תוך היום, מושכת שק פחמים שתי וערב: את שמלת השבת שלי ינקה כבר הירח הבא.

בלב המוזיקה אנחנו מקפצים על עור התוף מנסים להתעופף, לגעת אולי בשמים. אנחנו כמו סולו תופים: רודפים אחד אחרי השני בקצב אפריקני מוזר לעולם לא נוגעים. לא נוגעים. אלוהים, לו רק היה שומע מעיף מבט---

"במקרה של חנק מגוף זר, יש לבצע דחיקות ברום הבטן..." (קורס מד"א) לֵב זָר מְמַלֵּא אוֹתִי אַט אַט, וְשִׁבְרֵי אֱנוֹשׁ חוֹרְטִים בִּבְשָׂרִי. רַק לִבִּי שֶׁלִּי נֶחְנָק, מְרֻחָק וְעָמוּם, דּוֹחֵק בְּחַזִי: לִנְשֹׁם, לִנְשֹׁם--- אֲבָל מֵעֵבֶר לַגּוּף הַזָּר, מִי כָּמוֹנִי יוֹדֵעַ - הַנְּשִׁימוֹת אֵינָן אֶלָּא תְּנוּעָה מְהִירָה שֶׁל שְׁאִיפָה וּנְשִיפָה, שְׁאִיפָה וּנְשִיפָה.

בן אדם, מה לך נרדם?! ראה, שמים וים בקו נעלם. ורסיסים מהים ורסיסי לבנה שנפלו- ואינם. מה לך, בן אדם? (דם חם בידם) והלב- עוד לא נדם, רק- כמעט... קום, נרדם!

עוֹד לֹא בָּא אוֹר הַבֹּקֶר. אֵיכָה אִנְסוּ אֶת אַרְצִי וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ וַיבַתְּרוּהָ וַינַתְּחוּהָ וַישַׁלְּחוּ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי בְּלִיַּעַל. וַאֹמַר אֵלֶיהָ: קוּמִי וְנֵלֵכָה. וְאֵין עוֹנֶה. אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת? כִּי נְבֵלָה נֶעֶשְׂתָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיוֹסִיפוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה כְּפַעַם בְּפַעַם. וַיַשְׁחִיתוּ וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ כְּפַעַם בְּפַעַם. "וְהַמַּשְׂאֵת, הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן-הָעִיר--עַמּוּד עָשָׁן וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו, וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל-הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה. וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ, וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן: כִּי רָאָה, כִּי-נָגְעָה עָלָיו הָרָעָה. וַיִּפְנוּ לִפְנֵי אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶל-דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, וְהַמִּלְחָמָה, הִדְבִּיקָתְהוּ וַאֲשֶׁר, מֵהֶעָרִים, מַשְׁחִיתִים אוֹתוֹ, בְּתוֹכוֹ. כִּתְּרוּ אֶת-בִּנְיָמִן

אולי אחרי החגים יהיה לנו אומץ לעצור אולי עוד יקרה לנו נס לפני שהסתיו יעבור אולי אחרי החגים יהיה לנו אומץ לבכות אולי נתפור לבבות קרועים בחוט שזור מדמעות אולי אחרי החגים יהיה לנו אומץ להחליט אולי נפקח את עינינו ונלמד סוף סוף להביט אולי אחרי החגים יהיה לנו אומץ לקפוץ אולי נשאיר מאחורינו קליפות של אבק ושל בוץ אולי אחרי החגים יהיה לנו אומץ לחשוב אולי נרשה לעצמנו להרגיש אולי אחרי החגים נלמד לאהוב.

זכרתי רק לחישתך האחרונה עם רוח של ערב, והדיה המצלצלים. המילים שאז זרמו בנהר המחשבות אל האבדון חזרו בכוחות אחרונים והצליפו בי כשוט והביאו מזור לליבי.

שמש שוקעת, מחשיכה את הרציף ואת כתונת הפסים הנצבעת ארגמן. וקרונות חתומים (מרכבות להבה, סוסי אש עולים בסערה השמימה) נעלמים מעבר לאופק נושאים לאי שם את צלם האנוש לוקחים את כל שנותר לי. כאבתי. פחדתי. ציפיתי. ייחלתי. קיוויתי. האמנתי. ואהבתי, אהבתי כל כך. ולא עוד. לא נותר בי דבר לא תוכלו להסתכל בקנקן, הוא שבור. ותוכנו ניגר על אדמה ארורה צובע את כתונת הפסים. גוילים נשרפים, אותיות פורחות באוויר, נוגעות בשמיים. ואני עומדת, ורואה

עיניה - כוכבים, רסיסי לבנה (דמעותיה - כל אחת יהלום) משי רך וגולש - שערה הכל בה נדמה כמו חלום תכולות ועמוקות כים הן עיניו שערו דרך קבע פרוע גולשת קווצה בהירה על פניו ולבושו תמיד קצת קרוע וכששניהם יחד מנגנים שרים איתם גם מלאכים וקולותיהם נישאים כפעמונים על כנפי הרוח... אצבעותיה פורטות ברכות על הנבל והוא מנגן בכינור קולו פעמון וקולה הענבל עת חוברים התוים למזמור מסתחררים עלי שלכת במחול המלאכים נסחפים במערבולת קולות שירה צלולים וכששניהם יחד מנגנים שרים איתם גם מלאכים וקולותיהם נישאים כפעמונים על כנפי הרוח...

קרעי עננים של אש ושל דם עת השמש נושקת לים ויושבת נערה על סלע, שקועה במחשבות ומניחה לרוח הנושבת לפרוע שערות קרעי עננים של אש ושל דם עת השמש נושקת לים ועומד בחור איתן בידיים פשוטות, עיניו עצומות ומניח לרוח הנושבת לעבור בין האצבעות קרעי עננים של אש ושל דם עת השמש נושקת לים והוא פוקח עיניו והיא נושאת מבטה ומצטלבות עיניהם ונעצרת נשימתה -- קרעי עננים של אש ושל דם עת השמש נושקת לים והוא את שמה לוחש והיא את שמו לוחשת לחישה ארוכה, מתמשכת, אוהבת -- קרעי עננים של אש ושל דם עת השמש נושקת לים והוא על אצבעה טבעת עונד ולפתע הזמן מלכת עומד קרעי עננים של אש ושל דם עת השמש נושקת לים ידו מונחת על בטנה התופחת והולכת ושוב העולם עוצר מלכת קרעי עננים של אש ושל דם עת השמש נושקת לים ובשפתיים חשוקות היא מחניקה צרחה ולמשמע בכי תינוק - גם היא באושר בוכה קרעי עננים של אש ושל דם עת השמש נושקת לים העריסה מתנדנדת בקצב רגוע כמו אתמול, כמו שלשום, כמו כל יום בשבוע קרעי עננים של אש ושל דם עת השמש נושקת לים היום זה היום שלו, המיוחד כי בדיוק לפני י"ג שנים הוא נולד קרעי עננים של אש ושל דם עת השמש נושקת לים והם זו בזרועות זה, עומדים חבוקים ורואים איך פרי בטנם את ביתו מקים ונזכרים - איך גם הם פעם היו צעירים.

א. הבור ריק, יוסף אין בו מים. ביקשת את אחיך והם נסעו מזה, ואביך לא יבקשך. חלומותיך - שווא ידברו, עולמך - טרוף טורף, יוסף. ב. בתהומות האהבה נראית לו בחלון דמות דיוקנו של אבא, והוא בורח: אין הוא יכול לשאת את זכרונות עמק חברון. את חלומותיו שלו אינו יכול לפתור, אינו יכול להתיר עצמו מבית האסורים. ג. שניים ילדה לו אשתו, ושוב יש לו בית ומשפחה. בית אביו אינו אלא אבן בתהום הנשייה.

כל מה שאתה מפחד ממנו, ילד - רק כי אתה לא יודע: אין מפלצות מתחת למיטה. כשאתה מחבק את עצמך אתה לומד בדרך הכי טובה שיש: אין מפלצות מתחת למיטה. רק בחריצי כפות הידיים.

תמיד אתה מנסה לתפוס אותי לעולם לא תצליח. אני נופלת מדי, חמקמקה, בלתי נתפסת, לא נאחזת בכלום. בוא נשחק תופסת גובה: אדמה ושמים.

המלך הוא יוצא לשדה, ישן בשטח: גם לו הרסו את הבית לפני יותר מדי זמן. גם הוא רוצה לנוח אחרי מלחמות ההתשה האלה - מסתתר תחת עץ משמש מעשה ידיו, עוצם עיניים כבדות כמוני נרדם בשמירה: נותן הזדמנות להתגנב קרוב קרוב אולי למראית אין. לחישת ילדים תעירנו: הביטו, המלך בשדה---

לתוך שקיות שחורות, אתה גורף מהשולחן כמו צעצועים הר של נשמות אבודות, כבדות כעופרת. הן מתנגשות זו בזו בפנים, נוקשות כמו פרסות סוסים על אספלט. אתה ניגש לארון, מסובב את המפתח, ודוחף פנימה את כל השקיות. קיר של אוויר מפריד בינינו, ורק הוא מונע ממני לצעוק לך לקחת גם את שלי.

"אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסיניו..." (שיר השירים ז', ט') הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא וְהַבּוּשָׁה, הוֹ, הַבּוּשָׁה לוֹחֶשֶׁת בַּלָּאט הַכֵּר נָא, לְמִי הַחוֹתֶמֶת וְהַמַּטֶּה? הִנֵּה כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַזּוֹרֵחַ וְלַהֲבוֹתָיו הַלוׂטְפוׂת קוֹרְאִים לִי לָשׁוּב לְהִשָּׂרֵף, לְהַקְשׁוֹת שׁוּב אֶת הַלֵּב כְּחֹמֶר וּלְצַפּוֹת אוֹתוֹ זְכוּכִית. וַעֲדַיִן אֲנִי עוֹמֶדֶת בַפֶּרֶץ. הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי - מָה.

הלילה הנושם נשימות אחרונות מסעיר את החוף והים וקצף הגלים עוטף את הצדפות מכסה ומסתיר את הדם העדויות שהייתי פה פעם נמחקות עם חלוף הזמן הגלים מחקו את הזעם וצבעו את החוף בלבן עוד מעט יעלה האור וכבר לא תישאר שום עדות יותר אף אחד לא יזכור ואני עם הלילה הגווע- אמות.

מאהבתי ירדתי אל המדבר בארץ לא זרועה חיכיתי לדודי מאהבתי כבר לא נותר בי כח תמונת פניו עודנה חקוקה בזיכרוני מאהבתי נותרו רק פירורים של חלום היה ואיננו עוד חסד נעורים.

אתה, שנשמתך ארוגה בחוטי מלכות, שזורה בנימי הזמן, מתמשכת במשעוליו הכסופים, שניגון חייך הוא צליל דמעה המתנפצת על זהב טהור אתה יודע? יש מקום שהוא אצילי מן המלכות והוא למעלה מן הזמן. שם אחכה לך---

עת נפלנו בצחוק מתגלגל בשדה החיטה הסתירו שיבולים זהובות מעיני את העולם כולו, וגם אותך - כמעט. וידי אחזה בידך - נוגעת- לא נוגעת, מניחה לך לנפשך ואתה לנפשי. והשמש ליטפה את פניך ועיניך ננעצו בעיני, מציצות בין השיבולים. לו היה הזיק המרצד בעיניך מבעיר אש יוקדת בליבך ומחטא אותו מן הכאב, לו יכולתי לנקות את פצעיך ולחבוש אותם, לו רק יכולתי לגעת בליבך.

...והנפש מחפשת, מגששת אחר קרן שמש מאירה אחר המעיין הנובע אחר מים זכים, טהורים בגרון ניחר בנפש רצוצה מנסה בכל הכוח הלב הומה, משתוקק. ולפתע טיפת אור קטנה, מאירה באפלה מנסה להרחיב בונה עולמות, הוא מחריב ומוחקת ומתקנת וכותבת וסותרת ותולשת ומתחילה מחדש על דף חלק, נקי קצת יותר מואר והגרון קצת פחות ניחר והמעיין צלול, נקי כמים קרים על נפש עייפה ושוב מתחילה מהתחלה...

הולכת את מעימי - לכי לשלום ויהי ליבך לבדו נר לנתיבך, ומצאי את השמחה באשר תהיי. אני? אל תתני לב - לי כלום לא ישאר. רק קצף הגלים ושלהבת הנר. דמעותי החמות בסתר יצרבו את לחיִי, ורק שמץ מקולך יהדהד בזכרוני. הולכת את מעימי - לכי לשלום ויהי אושרך לבדו נר לנתיבך, ומצאי את השלווה באשר תהיי. אני? אל תתני לב - לי כלום לא ישאר. מעיין ליבי יבש ויגמר. אני לבדי איוותר מאחור, והכל סביבי יכוסה מעטה כפור. הולכת את מעימי - לכי לשלום ויהי רצונך לבדו נר לנתיבך, ומצאי את האהבה באשר תהיי. אני? אל תתני לב - לי כלום לא ישאר. רק מגעך הרך כמשי בזכרוני יוותר והיה ופתאום יתקפוך געגועים - ידוֹע תדעי כי רק למענך - עוד נותרתי בחיים.

על מרבד השלג המפריד בינינו ישפך דם ליבי ויחמם עבורך את הכפור ויצבע בשני לשטיח אדום למרגלותיך. דם ליבי יפריח לך פרחים בצידי הדרך. למענך אקריב עצמי כי אהבתיך.

תָּמִיד אֲנַחְנוּ מִסְתּוֹבְבִים סָבִיב, סָבִיב תְהוֹם מְלֵאָה בְּאַלְפֵי עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת. גַּם אֲנַחְנוּ יְבֵשִׁים כְּמוֹתָן: לֹא נוֹתְרָה בָּנוּ טִפַּת מַיִם. רַק אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ. מָחָר אוּלַי תִּחְיֶנָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה, נִקְרֹם עוֹר וְגִידִים, נִהְיֶה בָּשָׂר וְדָם, נִהְיֶה כְּכָל הָאָדָם. מָחָר אוּלַי תְּחִיַּת הַמֵּתִים.

כל הקלפים מונחים עכשיו על השולחן, וחרב הבחירה מונפת. לו רק יכולתי לנפץ את חומות הזמן, לברוא לי מדבר לרוץ אליו עם רדת ערב, ליילל עם הרוח ולהתריס מול שמים זרועי כוכבים אין עוד דבר.

בוא, שקט, בוא ספר לי חצאי אמיתות שקר לבן, שקר שחור הנה צפים זכרונות בוא, כאב, בוא ספר לי רסיסי חלומות רגב חום, דשא ירוק מתי יעלו הדמעות בוא, ריק, בוא ספר לי חלקי נבואות שפתיים כחולות, סדין אדום הנה חוזרות הנשימות

ערימת חיטים סוגה בשושני דם ספוגה ברסיסים של לילה שבור זוהרת- טובלת באור ובתכלת של שחר גילתה לי שעברת פה הלילה ופצעיך שבו לדמם. בוץ שעוד זוכר מגע רגליך היחפות המטביעות מחדש את צורתו, כחותם- גילה לי שרצת פה הלילה, בבריחה. שביל לא כבוש- עשוי מטיפות של דם ודמעות- רסיסים, חלקים מנשמתך, הוביל אל קצה התהום הפעורה, מגלה לי- שאבדת לנצח.

ולפעמים המנגינה נגמרת והשירה עוברת לדום ועדות, והבטחה שנשברת מול משבצות של לבן ואדום ושוב הגשם ניתך ואנשיו מתכווצים במעיליהם למגעו של ברזל קר ורך נופלות עכשיו שוב חומותיהם ועוד דרך ריקה וקודרת ושם שכבר לא יזכר כוכב נופל, שעה עוברת נומו, כבה כבר הנר ועת שמש רד לים ורוח קלה תהום בינות לקרעי אש ודם ימוג זכרון כחלום

שותקת כי מה כבר יש לומר מוחקת כי זה שייך לעבר ורק בחושך, בלילות לבנים, העיניים שלך מדברות את מה שאי אפשר להסביר במילים- העיניים שלך מסבירות אבל אני- אני כבר שכחתי את שפת הלב. פתחי לי, אחותי העבר כבר כלה כבר קלו המים השחר עלה פתחי, אחותי את השער לליבך בגן הנעול אין עוד מי שיחייך למדי אותי, אחות את שפת ליבך.

כבר לא היה לי כח לעמוד שם, אבל לא היתה לי ברירה, ולא יכולתי לשבת בצד לנוח, אני היחיד שעמדתי בטרמפיאדה, ואם אני לא יעמוד- אף אחד לא יעצור. הרמתי שוב היד, בתקווה שמישהו יראה. סובארו ישנה וחבוטה עצרה לידי בחריקה. "צריך טרמפ?" שאל קול מוכר. מוכר מדי. נכנסתי פנימה, מנסה להדחיק את בליל הרגשות שעלה בי. לא הייתי צריך לשאול לאן היא נוסעת ידעתי בוודאות. נטע, נטע של מושיקו. כמה זמן לא ראיתי אותה? שנה. שנה בדיוק. אותו שיער ערמוני וחלק, אותן עיניים ירוקות. עכשיו נוסף להן גם נופך של עצב עמוק. היא נהגה בשתיקה, ולא היה דבר שיעצור את מבול הזיכרונות ששטף אותי. טיולים עם מושיקו. בדיחות וצחוקים עם מושיקו. שיחות נפש עם מושיקו. לימוד עם מושיקו. התמונות רצו, כמו בסרט- נע. מושיקו, החיוך הענקי שלו מרוח על הפרצוף. מושיקו, עם תיק טיולים ענק, נעלי הרים, כובע שק נס החזיק אתו מעל לרעמת התלתלים השחורה והקופצנית ומשקפי שמש. מושיקו, יושב על הדשא ומקשיב בשקט לפריקות. מושיקו, שעון על הסטנדר. מושיקו, הגיטרה. ומאוחר יותר: מושיקו, על מדים בפעם הראשונה. מושיקו, במסיבת ההפתעה שארגן לנער יתום מהשכבה. מושיקו, סוף מסע כומתה. ולבסוף: מושיקו, האירוסין. בשלב הזה הריאות שלי כמעט קורסות, והלב שלי מתפקד רק בקושי. זרימת החמצן למוח נפסקת כמעט לגמרי. "הגענו", מפר קולה של נטע את השתיקה, ועוזר לי להתאפס על עצמי. היא חונה, ואני פותח את הדלת. "תודה." נטע לא עונה, והעיניים שלה נוצצות באופן מחשיד. "תעלה", היא אומרת. "אני תכף מגיעה." הקול שלה חנוק ממש, אז אני לא מתווכח. אני עולה, לאט לאט. הלובן האפרפר הזה בעיניים, כ"כ מכאיב. ריבוע של אבן, ועוד אחד, ועוד אחד. אלפים. אני תולש עלה של עץ שנטוע שם, בצד אחד השבילים שבין החלקות. האביב חדל להיות אצלי סמל לפריחה, לבלוב והתחדשות. בדיוק לפני שנה. כאילו שכל העצים והפרחים האלה הופכים את המקום הזה ליותר נעים, אני מהרהר. בית קברות זה בית קברות. ולא משנה כמה צמחים ישימו פה. אני מגיע לקבר. קבוצת אנשים מצטופפת סביבו. אני מתקרב, ומושך אלי לחיבוק את עידו, אחיו של מושיקו. הוא נראה כאילו עוד רגע הוא קורס, ולא מתנגד כשאני מושך אותו הצידה, לספסל. אנחנו יושבים שם, ושותקים. עוד מוקדם מדי להעלות זיכרונות. הפצע עוד פתוח ושותת דם. "אליה", פונה אלי עידו לבסוף. "תודה שבאת." אני מהנהן. אין לי מה להגיד לו. הוא קם. "אני צריך לחזור." אני מנסה לחייך אליו בעידוד, ומשום מה יש לי הרגשה שלא כ"כ הולך לי, אז אני מוותר מיד. כשאני רואה שוב את נטע, עם עיניים אדומות ועקבות ברורים של בכי, אני שוב לא יכול לעצור את הזיכרונות. מושיקו ונטע התארסו בסוף שבט, לפני קצת יותר משנה וחודש. הם יצאו לפני כן ארבעה חודשים, והיה ברור לכולם שזה רק עניין של זמן עד שהם יכריזו רשמית על החתונה. מושיקו עמד לצאת לחפש"ש בערב פסח. המשפחה שלו קמה מהשבעה יומיים לפני ליל הסדר. נטע מתיישבת בקצה הספסל, בגבה אלי. "אני לא מסוגלת", היא לוחשת, ואני לא יודע אם היא מדברת לעצמה, לאוויר, לעצים, או למושיקו. או לי. למקרה שהיא אכן מדברת אלי, אני מחליט לענות לה. "את כן." היא מנענעת בראשה. "אני לא יודעת למה באתי, ידעתי שזה יהיה לי קשה מדי." "באת כי את אוהבת את מושיקו, וכי עמוק בלב ידעת שאת חזקה ושאת מסוגלת", אני 'מזכיר' לה. אני מסתכל על אחת המצבות, ופתאום אני יודע למה שמו פה את כל העצים והפרחים האלה. אני קם. "בואי, תראי", אני אומר לנטע. היא באה, לא כ"כ מבינה מה אני רוצה ממנה. אני מתכופף ליד המצבה. יש שם גבעול ירוק ודקיק שנובט ממש צמוד למצבה, כמעט מתחתיה. בקצה שלו יש ניצן קטן. נטע חופנת אותו בכפות ידיה בעדינות, ומחייכת. הלב שלי נרגע פתאום, מין שלווה מוזרה שכזו. אני מחזיר לנטע חיוך. האביב חזר להיות בשבילי סמל להתחדשות, לבלוב ופריחה, והרבה יותר מזה.

כתבתי את זה לפני המון זמן בתור פריקה. תועה בשממות חשופות בלובן בוהק אינסופי אשר נח כאלפי שמיכות על כל המרחבים סביבי תועה בשממות של יאוש של עצב, של פחד, של קור וכבר הלילה רד והכל חשוך, ואין אור תועה בשממות אבדון של שקט, דממת ריקנות לא יודעת לאן ומה הלאה שום דבר לא הולך בקלות תועה בשממות אפלות בתוך עלטה גמורה ולרגע אלפי להבות של אש בקצה המנהרה תועה בשממות של אימה מועדת וקמה וממשיכה רצה ורצה בלי סוף מידרדרת וקמה ועולה תועה בשממות של הרים של צוקים, של סלעים ומערות צוללת וצונחת ושוב מטפסת ממשיכה גם אחרי כלות הכוחות מתנשמת, מתנשפת במאמץ ממשיכה רק בכוח הרצון עולה, מטפסת, כמעט נופלת תופסת יד מושטת עוד רגע נשמטת ומושכת ומושכת ומושכת ומאבדת אחיזה ושוב מתגלגלת ונופלת וצונחת למטה

את היד מרימה על הכתף מניחה את הסנטר משעינה הקשת למיתר נושקת צליל בודד ממלטת ועוד תו, ועוד אחד, ועוד וכבר נשפכים הצלילים עמוקים, רוטטים, מנחמים כל אצבע כבר יודעת את תפקידה הנפש להשתחרר מתחילה התווים מטביעים אותי בתוך המנגינה כל כולי מתנקזת אל תוך הגלים הרגועים והסוערים רק מכוח הניגון מתרוממת ומתעלה לעולם אחר עולם מופלא שבו רק אני נמצאת - אני והכינור שלי.