שעת ערב. אמא מבשלת, אבא חזר מהעבודה ותפס את מנוחתו על כורסת העור שבסלון.
תקופת סתיו, העלים נושרים, כמו מזכירים לי שעוד מעט הכל עירום, אין כלום. אך הם זזים, מדברים, לוחשים לי את סודותיהם. מספרים שתכף יעלמו מן העץ, אך יחזרו בשיא פריחתם עוד מעט. הם הולכים לישון עכשיו - כך סיפרו לי.
ואני, אני בחדרי. במיטתי. ידיי פורטות על הגיטרה המונחת לרגלי. הגיטרה אותה קיבלתי לכבוד בת המצווה, אותה לא פתחתי אולי כבר חצי שנה. הגיטרה שתמיד מזכירה לי את המנגינה שבליבי. מנגינה שלפעמים שוממת ולפעמים מארחת. מנגינה שלפעמים אני מוצאת בה את דרכי, ולפעמים דרכי מוצאת אותי בה.
מנגינה זו - סודותיה כמוסים. סודותיה שמורים עימי עד בא העת. עד בא הזמן בהם הם צריכים להגיח, להיוולד אל העולם.
סודותיי.
האמנם סודות הם? או שמא תסבוכות נפש הנשענות על הכותרת שמאדירה ומעצימה אותם, נופחת בהן מעט רצון לא לחדול.
והמנגינה עודנה מתנגנת. תוויה עורגים לי. עורגים לכל השומע.
רצונות מתחברים להרמוניה אחת היוצרת תפילה חרישית שקולה לא נשמע.
התפילה זועקת, אך קולה לא נשמע. והקול אט אט יוצא החוצה, נאבק בחבלי הקושי להתקיים ולשמור על עצמו בינות לתלאות המסע המיועד לו.
נאבק בחוזקה ומתחיל להרפות. זה קשה מידי. ההרפיה איטית ומחושבת.
אט אט נודם.
נעלם.
מת.
תגובהתגובות