יצירות של בעוז ותעצומות

אדם בכוחו לראות הכל מ הכל מתוך שמיעת צבעים ראיית קולות מתוך יצירת עולמות באותיות

ציירתי ציור. בית, עננים, שמש וציפור. ציירתי חיים שלמים. של תום, טוהר, פס של שמחה שזור בעצבות תהומית. אהבה מעורבבת תהיות. לקחתי את המכחול והטמעתי את חותמי בעולם. הוספתי נגיעות של ידע שאספתי במשך מסעי, וקינחתי בקמצוץ אכזבה. ציירתי עולם שמאוכזב מעצמו. לקחתי את הדף, קימטתי והשלכתי. העולם המקומט שלי שוכב בפח. **** ציירתי ציור. פרח על גבעה, גשם מטפטף, וילד קורא ספר. ציירתי חיים שלמים. חיים אחרים. זרקתי את הצבע על הבד, בלי שום הכנה מוקדמת. נחתתי, החילותי לטבוע, אך מהר מאוד מצאתי דרכי חזרה. נשימותיי הפכו אט אט סדירות ומאוזנות. מחשבותיי חזרו לעצם הווייתן. גופי, התאקלם גם הוא, מתקדם בצעדים מאוזנים. מדדה. אך בטוח. נע לעבר מטרה בלתי מסומנת. ואני, אני ציירתי ציור. שמש ופרח על גבעה. חיים אחרים. חיי שלי.

דמדומי שעת בין הערביים עוד מקלפים עצמם מחלל האוויר בעודי מעלעלת בין דפי התמונות. סבתי יושבת לידי, בחיקה מוצפנת כוס תה חמה ובחיקי מוצפנים הזיכרונות. פה, היא אומרת, רואים את אמא. את סבא ודודה. כולם מחייכים. שמחה זולגת מעיניהם. הלוואי והייתי זוכה אני להיוולד גם כן בתקופה זו. כלום לא רציתי כ"כ להלחם בהגנה לצד כל נוער הקיבוץ?! רציתי. ועוד איך רציתי, אך גם ההוא שם למעלה רצה. רצה דברים אחרים. ולהיוולד בקיבוץ, ופה, מחזירה אותי סבתא להווה. "את יודעת, היא ממשיכה, תקופה זו היתה מבין המרשימות בהיסטוריה, אני גאה בהיותי חלק ממנה, אך אל לך ביתי למהר ולהסיק מסקנות. גם לך יש הרבה לעשות כיום. אני וסבא וכולנו בנינו משטח כדי שתאם תקימו עליו את הבניינים רבי הקומות עליהם אנחנו חלמנו. אספו עצמכם ולכו להגשים מטרותיכם". כך אומרת סבתי. סבתי אהובת ליבי, שמצחה חרוש הוא קמטי אהבה ואחווה, כאב ויגון. שידיה, ידי אושר וכאב. סבתי שלי, אהובת ליבי. סבתי המזכירה לי, לנו שיש לנו תפקיד בעל הווי, אושר ונעורים, אולי מסוג אחר, אך הם עודם קיימים. מחכים לנו, מצפים לצאת לחופשי מהכלוב בהם נכלאו ולכבוש את עולמנו בדרכם שלהם. אנו נקראים לשחררם.

נדרשת איוושת רוח קלילה על מנת להפגיש ביננו. לא באמת. דמיון שמתפתח ומציג חזיונות אור, וקול, וחושך ודממת אלחוט. מדורה שמתפצחת, שמפצחת את העצים. ואת עצמי.

זרע נטמן באדמה. טיפות מים הנמשכות כחוט של חסד. קרני שמש מפציעות. מבדרות את עליו של הזרע שצמח אט אט לפרח. פרח מתפלל. תפילותיו, הן נשלחות אל חלל האוויר. ממלאות את העולם בהתהוות. בשמחה. וכמיהתו בקיץ לעוד טיפת מים לרפואה. כמיהה המצטיירת כבקשה פשוטה, אך טומנת בחובה הון. הררי מחשבה. והנה, אדם. אדם דואג לפרח זה, אשר התחיל מזרע. זרע שנטמן באדמה. ואדם זה זכויותיו ועומדות לו, שומרות ומגנות, מקבלות את טיפות המים וקרני השמש. ומסלקות את הראויים לסילוק. זרע נטמן באדמה. בנשמה.

שעת ערב. אמא מבשלת, אבא חזר מהעבודה ותפס את מנוחתו על כורסת העור שבסלון. תקופת סתיו, העלים נושרים, כמו מזכירים לי שעוד מעט הכל עירום, אין כלום. אך הם זזים, מדברים, לוחשים לי את סודותיהם. מספרים שתכף יעלמו מן העץ, אך יחזרו בשיא פריחתם עוד מעט. הם הולכים לישון עכשיו - כך סיפרו לי. ואני, אני בחדרי. במיטתי. ידיי פורטות על הגיטרה המונחת לרגלי. הגיטרה אותה קיבלתי לכבוד בת המצווה, אותה לא פתחתי אולי כבר חצי שנה. הגיטרה שתמיד מזכירה לי את המנגינה שבליבי. מנגינה שלפעמים שוממת ולפעמים מארחת. מנגינה שלפעמים אני מוצאת בה את דרכי, ולפעמים דרכי מוצאת אותי בה. מנגינה זו - סודותיה כמוסים. סודותיה שמורים עימי עד בא העת. עד בא הזמן בהם הם צריכים להגיח, להיוולד אל העולם. סודותיי. האמנם סודות הם? או שמא תסבוכות נפש הנשענות על הכותרת שמאדירה ומעצימה אותם, נופחת בהן מעט רצון לא לחדול. והמנגינה עודנה מתנגנת. תוויה עורגים לי. עורגים לכל השומע. רצונות מתחברים להרמוניה אחת היוצרת תפילה חרישית שקולה לא נשמע. התפילה זועקת, אך קולה לא נשמע. והקול אט אט יוצא החוצה, נאבק בחבלי הקושי להתקיים ולשמור על עצמו בינות לתלאות המסע המיועד לו. נאבק בחוזקה ומתחיל להרפות. זה קשה מידי. ההרפיה איטית ומחושבת. אט אט נודם. נעלם. מת.