דמדומי שעת בין הערביים עוד מקלפים עצמם מחלל האוויר בעודי מעלעלת בין דפי התמונות. סבתי יושבת לידי, בחיקה מוצפנת כוס תה חמה ובחיקי מוצפנים הזיכרונות. פה, היא אומרת, רואים את אמא. את סבא ודודה. כולם מחייכים. שמחה זולגת מעיניהם. הלוואי והייתי זוכה אני להיוולד גם כן בתקופה זו. כלום לא רציתי כ"כ להלחם בהגנה לצד כל נוער הקיבוץ?! רציתי. ועוד איך רציתי, אך גם ההוא שם למעלה רצה. רצה דברים אחרים. ולהיוולד בקיבוץ, לייבש בו ביצות, לגדול בחברת נערים ונערות בריאים בגופם ונפשם. פוקדים את תנועת הנוער, מתאמנים בהגנה והחזקת נשק. רציתי.
ופה, מחזירה אותי סבתא להווה. "את יודעת, היא ממשיכה, תקופה זו היתה מבין המרשימות בהיסטוריה, אני גאה בהיותי חלק ממנה, אך אל לך ביתי למהר ולהסיק מסקנות. גם לך יש הרבה לעשות כיום. אני וסבא וכולנו בנינו משטח כדי שתאם תקימו עליו את הבניינים רבי הקומות עליהם אנחנו חלמנו. אספו עצמכם ולכו להגשים מטרותיכם". כך אומרת סבתי.
סבתי אהובת ליבי, שמצחה חרוש הוא קמטי אהבה ואחווה, כאב ויגון. שידיה, ידי אושר וכאב. סבתי שלי, אהובת ליבי.
סבתי המזכירה לי, לנו שיש לנו תפקיד בעל הווי, אושר ונעורים, אולי מסוג אחר, אך הם עודם קיימים. מחכים לנו, מצפים לצאת לחופשי מהכלוב בהם נכלאו ולכבוש את עולמנו בדרכם שלהם.
אנו נקראים לשחררם.
תגובהתגובות