ראיין דרבין עדיין לא היה בטוח בהחלטתו, גם כשהגיע לדלת הבית עדיין התלבט אם זה המעשה הנכון.
ברגע שפתח את דלת הדירה, קפץ על זרועותיו בחיבוק גדול יצור קטן וחמוד, שצהל בשמחה וקרא "אבא"!
"מה שלומך, מג מתוקה שלי?" שאל ראיין וליטף את השיער המתולתל והבלונדיני של ילדתו, "איך בגן? יש לך הרבה חברים?".
"ואתה לא יודע כמה בלגאן הם עושים כשהם באים לבקר" נשמע קול נשי, ודמות הופיעה מהמטבח.
"מה נשמע, ברבי?" שאל ראיין.
"חחח!" צחקה ברברה, "אתה עדיין ממשיך לקרוא לי ככה, אחרי הכול?".
"אם זה לא משנה לך..." חייך ראיין, "מבחינתי, את תמיד תישארי ברבי. אולי נשחק פעם 'מצא את ההבדלים'?"
"לשחק! לשחק!" קראה בשמחה מגי.
"סורי, מתוקה, לאבא יש עבודה" אמר ראיין.
"עבודה?! זה לא תורך לקחת את מגי?" שאלה ברברה.
"כן... יש לי בעייה קטנה בעבודה," אמר ראיין, "תרצי לקחת אותה לעוד שבוע, ונתחלק בפעם אחרת?".
ברברה הביעה פרצוף עצוב ולחשה: "אתה יודע שהעבודה הייתה אחת הסיבות העיקריות לזה שנפרדנו", היא עצרה כדי שהוא יפנים ואז המשיכה "אתה רוצה שזה יפגע גם במגי? תחשוב על זה".
"חשבתי, ברב, בחלט חשבתי - והחלטתי שאני חייב ללכת הפעם" אמר ראיין.
ראיין פנה אל מגי וחייך: "אבא הולך עכשיו, ושבוע הבא נלך יחד לטיול בפארק, אוקיי?".
"ונלטף כלבלבים?" שאלה מגי.
ראיין פרס את ידיו ואמר: "המון כלבלבים".
"בהצלחה רבה, ראיין" אמרה ברברה.
"תודה, ברב"! אמר ראיין ויצא מהדירה.
נשאר רק עוד דבר אחד לעשות...
--*--
דרק הספיק להוציא את החץ מהכנף שלו ולהפוך לאנושי, לפני שדמות צצה מבין השיחים.
"מה לכל ה..." הזדעזע סדריק.
היה זה יצור עומד על 2 טלפיים, כל גופו פרווה לבנה עם זקנקן תיש קטן.
ידיו היו מאוד קצרות וקרניים מעוקלות ענקיות הזדקרו מעל ראשו.
היצור לבש רק מכנסי לדרהוזן וחבש כובע צבאי והוא החזיק בקשת ארוכת טווח עם אשפת חצים מאחורי גבו.
על אף היצור הורכבו משקפי שמש, ונראה היה שהוא בוהה במקום בלי הבנה.
"אמ... שלום!" אמר היצור, "ראיתם פה במקרה איזה מההה-כשף על דרקון?".
"לא אדוני", אמר דרק, "ומה שם אדוני?".
"שמי הוא מההה-דוני" אמר היצור, אני חצי - סאטיר.
"טוב, זה מסביר הרבה..." אמר סדריק.
"אז לא ראיתם מכשף?" שאל מדוני?
"תלוי," אמר דרק "איך נראה מכשף?"
"גלימה גדולה, חגורה קסומה, מטה מכושף, פרצוף מפחיד שגורף לקרניים שלי לרעוד... משהו כזה" ענה מדוני.
"אוף, באסה," מדוני התיישב על האדמה והביט ביאוש על האדמה, "אף פעם לא אתפוס מכשף".
"למה זה כל כך חשוב לך?" שאל סדריק.
"כל המשפחה שלי היו מאז ומעולם עוזרי מכשפים," ענה החצי-סאטיר והוציא מפית מהפרווה כדי לנגב את הדמעות שזלגו על הזקן שלו, "ואף מכשף לא רצה להעסיק אותי. ולכן החלטתי לתפוס מכשף, ולשכנע אותו בכוח להעסיק אותי".
"זה רעיון לא רע" שיבח סדריק.
"אוף, אני שונאאאא קוסמים!" מחה מדוני.
"שקט!" אמר דרק, "אני שומע קולות".
סדריק האזין, עכשיו גם הוא שמע את הקולות.
מה שזה לא יהיה - זה מתקדם אליהם מהר!
--*--
הספר היה מאוד מעניין, היא לא ידעה שיש כל כך הרבה יצורים יפיפיים בעולם.
פיי ליטפה את שיערה הארוך והחלק, היא אהבה לעשות כך מאז שהייתה ילדה.
הווארד תמיד צוחק עליה כשהיא עושה את זה, "בסוף תתלשי אותו בטעות" הוא טוען.
למלכה פיי החיים היו טובים, חוץ מדבר אחד - היא לא אהבה להיות שרת החוץ של הממלכה.
הוא התגעגעה הבייתה.
הכרכרה נעצרה, פיי הביטה מהחלון לראות את הסיבה.
גזע עץ ענקי נח על אמצע הדרך וחסם אותה.
מפקד המשמר הגיע אליה, ולפני שהספיק לדבר כבר הודיעה לו המלכה: "ייקח שעות לבקע את הגזע, נאריך קצת את הדרך, ונלך בדרך המקבילה".
מפקד המשמר הצדיע והודיע את הפקודה לתשעת חייליו.
הם המשיכו ברכיבה עד שפתאום עף חץ משום מקום, ופגע בדיוק בדלת הכרכרה.
החיילים שלפו חרבות והמפקד צעק "להגן על המלכה!!".
מבין העצים הופיעו דמויות לובשות ברדסים רבות מספור, והסתערו באלות ובחרבות לעבר העגלה.
החיילים התגודדו סביב העגלה וניסו להדוף את ההתקפה.
המפקד חיכה לתוקף הראשון, והוא הגיע מהר - אדם חצוי עם יצור לא מזוהה שנלחם בעזרת חרב בינונית גם הוא.
היצור תקף והמפקד חסם את החרב עם חרבו. חרב התחכחה בחרב בקול מתכתי והמפקד דחק את היצור להתקפל. ההמפקד בעט ביד עם החרב - ותקע את חרבו.
המפקד הביט אל השטח, רק 3 חיילים נוספים נשארו בחיים.
התוקף השני הפתיע מימין, אבל המפקד התכופף בזמן הנכון ופספס את המכה.
המפקד לא בדק כלל במה הוא נלחם, בעט בבטן התוקף ותקע בו את חרבו.
הוא פתח את דלת המרכבה ונדהם - היא הייתה ריקה!
את התוקף השלישי הוא לא הספיק לראות...
--*--
השק הוסר סוף - סוף מעל ראשה והיא שאפה אוויר.
הדבר האחרון שפיי זכרה הוא דקירה כואבת ביד כשהייתה בתוך הכרכרה - ומאז חושך.
היא שכבה על מיטה לא ממש נוחה במקום לא מוכר, וכשהתעוררה לגמרי - מיד נעמדה בחינניות.
פיי הביטה בידיה, זרועה הייתה חבושה.
עכשיו פיי הביטה מסביבה: היא הייתה בתוך תא כלא רחב, בו נמצאו סיר לילה, כיסא, שולחן והמיטה עם המזרן.
חלון עם סורגים היה גבוה במעלה הקיר, ואור אחר הצהריים האיר על השולחן. רק עכשיו שמה לב שהספר שקראה בו מונח על השולחן, ושכל דבריה (חוץ מכספה ומכלי הנשק שלה) היו מונחים לידו.
דלת עץ נעולה גדולה עם חלון קטן הייתה בצד, נראית קצת חלודה.
רק אז שמה לב שמביטים בה דרכה.
"היא התעוררה, גברתי" שמעה קול.
"עבודה טובה, ילד! הנה מטבע, עכשיו אתה יכול ללכת" שמעה קול נשי.
דלת התא נפתחה ואל התא נכנסה אלפית מלווה ב3 אנשים, כולם חמושים בכלי נשק.
הניסיון לברוח לא יצליח כרגע...
האלפית קדה ואמרה: "ברוכה הבאה למבצר הריקבון, מלכתי".
"תודה, רבה!", אמרה המלכה, "בהחלט שם בהחלט שם מתאים למקום. ואת היא?"
"טורי, האלפית האפלה", אמרה האלפית, "אני שמחה לארח אותך בבית משפחתי".
"אם אני אורחת כאן - מדוע מרגישה כמו אסירה?".
"לא הייתה למעסיק שלי דרך אחרת שתשכנע אותך להיות כאן" ענתה טורי.
"ומי המעסיק שלך?" התעניינה המלכה.
"את תראי המלכה", ענתה טורי, "אבל קודם כל - ארוחת ערב חמה מהמטבח".
טורי לקחה שק ובקבוק מים מאחד האנשים שאיתה והניחה אותו על הרצפה.
"נתראה בקרוב!" קדה האלפית ויצאה החוצה עם אנשיה, ואז נעלה את הדלת.
המלכה ניגשה אל השק: כיכר לחם חמה, עוף, תפוחי אדמה ואורז.
"לא רע יחסית לבית סוהר..." אמרה והחלה לאכול באלגנטיות.
תגובהתגובות