פרק אחד עשרה
בס"ד, יום רביעי, ה' ניסן, אמצע כיתה י'.
הלכתי ביחד עם צופיה וסיגל לקיוסק של השמינית, ליד הקרוונים של הפנימייה של כיתה ח'. שמענו צעקות, "החיינוקיות רבות" סיגל אמרה בדאגה מסוימת, כאילו כדי לציין עובדה, אבל צופיה דחפה לה מרפק (וחשבה שאני לא רואה אותו), הם הביטו בי לשנייה במבוכה, ומיד שינו נושא. שתקתי. מחשבה מנחמת ניסתה לחדור למוחי: 'למה שזאת תהיה דווקא מעיין במריבה? הן הרי שלושים בנות בשכבה', אבל ידעתי שזה רק בניסיון להרגיע את עצמי, ושתשעים אחוז מהמריבות של השכבה שלהן קשורות במעיין. 'זה מעצבן אותי. למה הילדה הזאת לא יכולה לבוא ולהשתלב בשקט בלי פוגרומים בכל מקום' המשכתי להרהר.
אך לחרדתי, ראיתי את מיכל חברתה הטובה של מעיין רצה אליי במהירות. "שירה, בואי מהר" היא התנשפה, "מעיין שוב התעלפה". נשמתי עמוק ורצתי לחדר של מעיין מלווה בחברותי הטובות ובמיכל.
מעיין שכבה במיטתה, חיוורת ונבוכה, וליאת מנהלת הפנימייה ישבה לידה ועודדה אותה לשתות מים מבקבוק. התיישבתי לידה על המיטה וידעתי שתוך דקות ספורות, ברגע שליאת תצא, כל בנות כיתתה של מעיין שמקיפות את מעיין בדאגה מזויפת יזחלו לעיסוקיהם ואני אשאר כלואה בחדר עם מעיין ועם העצבים והבכי שלה. חברותיה כבר מורגלות להתעלפויות שלה, ורבות הבנות שמשתמשות בזה כחיצי לעג נגדה. בהתחלה כעסתי נואשות על הבנות האלו ועל חוסר הרגישות שלהן, אבל עם הזמן הבנתי שזה לא בא מכעס או מאכזריות, אלא מפריקת מתחים. הבנתי שהן מפחדות מהכוחות של מעיין, מהעוצמה שהיא מקרינה ברגעים שבהם היא לא שבורה ומדוכדכת. ברגעים האלה היא המנהיגה, היא מארגנת פעולות ומשתמשת בחכמתה
ובכוחותיה ביעילות רבה.
ליאת קמה בשקט, חייכה אל מעיין ואמרה בעדינות "מעיין, מומלץ שעכשיו תנוחי, וכשתירגעי אני רוצה שתרדי למשרד, אני רוצה לדבר איתך".
מעיין ענתה באומץ "על מה יש לדבר? אם לנויה לא בא להיות איתי בחדר היא יכולה לקחת את הדברים שלה ולעבור. היא לא צריכה לערב את כל העולם, ואם היא ממש רוצה, שתתקשר לאבאל'ה שלה, הוא בטוח יבוא לקחת אותה".
ליאת לא ענתה, היא שמה עצמה כלא שומעת ויצאה מהחדר,
אבל עדן, החברה הנאמנה של נויה, עוד הייתה בחדר, ואמרה למעיין בכעס "למה, כי האבא שלך פשוט לא יבוא לקחת אותך? כי האבאל'ה שאת מדברת איתו 24 שעות ביממה לא מסוגל אפילו לקפוץ לביקור קטן ולראות איך התינוקת שלו מסתדרת בפנימייה? אל תיתממי מעיין, כולנו יודעות שאת מקנאה בנויה, אף אחת מאיתנו לא ראתה את אבא שלך אף פעם מותק, אולי בכלל אין לך כזה?".
מעיין עמדה לענות לה, אבל פתאום נזכרה בנוכחותי לידה, ממש סמוך לראשה. היא הרימה שתיי עיניים חוששות והביטה בי, מתעלמת מעדן.
עדן, שהבחינה בהתעלמות, קמה ויצאה בטריקת דלת, מן הסתם כדי לעדכן את כל חברותיה בפרטי המריבה שהייתה להן.
כעבור כ-10 דקות, כל החברות, שלי ושל מעיין, יצאו מהחדר, ונשארנו שתינו לבד. מעיין הביטה בי לרגע ואחר כך נשכבה במיטה בלי לומר מילה. הפעם החלטתי לא לוותר לה. "מעיין, את יודעת בדיוק כמוני מה אמר הרופא. את יודעת בדיוק כמוני שכשאת עוצרת הרבה זמן את הבכי שלך נעצרת לך הנשימה".
מעיין הביטה בי בעיניים מצועפות מדמעות "אבל מה אעשה? אשמתי שזה קורה?".
"כן, זו אשמתך” עניתי לה ברוך, "תפסיקי לגרום לעצמך להיות עצובה".
מעיין הביטה בי בכעס "למה שאני אגרום לעצמי להיות עצובה?".
שתקתי לרגע חושבת, "עדן היא עדן, נויה היא נויה ומעיין היא מעיין" אמרתי לה,
מעיין לא אמרה מילה ואני המשכתי, "אם כל הזמן תהיי שקועה במה שיש או אין לאחרות, תשכחי מה יש לך..."
"לי אין כלום" התפרצה מעיין כשדמעות ענק זולגות מעיניה.
"אוף" אמרתי, "את רואה? בדיוק על זה אני מדברת".
בתגובה לדבריי ראיתי איך הכעס מתגבר ועולה בפניה.
"אוקי", אמרתי, כאילו בהשלמה "נכון צודקת, אין לך אמא, אין לך אחות, אין לך שום כישרון שבעולם, אין לך חכמה, אין חברות..."
"זה כלום" מלמלה מעיין בחפזה,
עכשיו גם אני התחלתי לכעוס "את רוצה, שלא יהיה לך את זה? את מוותרת על הדברים האלה? שאפסיק להיות אחותך?".
סוף סוף התחלתי לראות את ההבנה בעיניה."נכון שירה, את ואמא באמת המלאכיות שלי, אבל לכל אחד יש את המלאכים שלו, זה לא כזה מיוחד..."
"את יודעת יפה מאוד שאני לא מלאך, ולא לכל אחד יש! הרגע שמעת את עדן אומרת שיש אנשים שאין להם אבא או אמא נכון?".
מעיין נדהמה מדברי, "על מה את מדברת, שירה? היא רק אמרה שאולי בעצם לי אין בכלל אבא".
"נכון” עניתי, "אבל כשהיא אמרה את זה, אפשר היה להבין מדבריה שיש מציאות כזו, שיש אנשים שאין להם אבא, נכון?".
מעיין שתקה זמן ממושך, וראיתי בעיניה שיש לה הרבה מה לומר אך היא עוצרת את עצמה. "מעיין? למה עצרת? דברי, שפכי..".
מעיין ענתה בהיסוס, בוררת את מילותיה "אני לא בטוחה.. את לא רוצה שאדבר עליו.. זאת אומרת על דברים מסוימים..".
לרגע שתקתי אבל היא המשיכה "בסדר, אני אדבר, ואל תהרגי אותי, את אמרת לי לשפוך. מה את חושבת על מה שעדן אמרה?".
"נו באמת, זה לא ממש מטריד אותי מה עדן אומרת..."
אבל מעיין לא הניחה לי "את יודעת למה אני מתכוונת!".
החלטתי להיות כנה: "שמעי, מעצבן אותי שאת מדברת איתו כל כך הרבה, אבל זאת בחירה שלך".
מעיין הנהנה בשקט ואז אמרה לי "טוב, אז תדעי שהוא פשוט שואל עלייך כל הזמן ואני רק אומרת לו שאני לא יכולה לדבר, וזה כואב לו...".
עשיתי לה פרצוף, "ממש לא אכפת לי, גם לי כואב...",
אבל היא המשיכה "וגם לי זה כואב", ואני השתתקתי.
אחרי שנרגענו מעט הלכנו, שתינו יחד, לחדר של ליאת המנהלת לדבר איתה.
דפקנו בדלת והיא הזמינה אותנו להיכנס. על שולחנה הייתה מונחת, כרגיל, הקערה הנצחית עם שלל הסוכריות הצבעוניות. לקחנו לעצמנו והתישבנו על הכסאות המסתובבים.
בחדר הזה בולט הניגוד ביני לבין מעיין. שתינו נמצאות בו הרבה, אבל אני אוהבת להיות בו ומעיין שונאת את זה, משום שאני באה לכאן לשיחות עליזות עם ליאת, כשאני צריכה שחרורים הביתה, או כשאנחנו, השכבה או הקבוצה, רוצות לארגן משהו, אבל מעיין נמצאת פה כמעט תמיד אחרי מריבה, וכבר הרבה פעמים היו לה פה שיחות כואבות עם אמא, ליאת המנהלת, והמדריכה של הקבוצה שלה.
עכשיו ישבנו יחד, השחלתי יד מתחת לשולחן והחזקתי בידה, כדי לתת לה ביטחון. מעיין החזירה לי לחיצה קלה, וליאת פתחה: "מעיין.."
אבל לא הספיקה להגיד מילה וכבר מעיין אמרה "אני מצטערת על כל הבלגאן הזה, בבקשה ליאת, רק שעדן ונויה יעברו חדר ואני אשתדל שזה לא יקרה שוב".
ליאת חייכה אליה "בכלל לא על זה רציתי לדבר, אבל בסדר, אני אדבר עם המדריכה שלך ואעביר אלייך לחדר בנות אחרות. עם מיכל את מסתדרת נכון?"
מעיין חייכה והנהנה בראשה, ואז ליאת המשיכה: "מגיעה אלינו מורה חדשה לדרמה, ואנחנו רוצים לפתוח חוג רציני. אמך סיפרה לי שאת אוהבת להציג ושאת מוכשרת בתחום זה. האם תסכימי לאסוף בנות שמעוניינות להצטרף בשביל האודישן?".
מעיין כמעט קפצה מכיסאה - "בטח, בטח, מחר כבר אביא לך רשימה".
ליאת חייכה ושתינו יצאנו משם בתחושת הקלה.
נפרדתי ממעיין והלכתי לחדרי מהורהרת. 'זה יהיה ממש טוב למעיין חוג דרמה, היא נכנסת לדמות ושוכחת הכל, זה גורם לה לכמה זמן להיות רגועה, לא לחשוב על שום צרה, להיות נורמאלית לכמה זמן' חשבתי בכאב.
תגובהתגובות