כן כן, גם אני נולדתי וגדלתי במשפחה דתית לאומית נורמטיבית. אז לכאורה, מה הבעיה? אני דתייה מלידה.
ב"ה נולדתי לשני הורים מקסימים. אנשי מעשה, פרגמטיים. מאמינים בטבעיות ובפשטות. וכך גם גידלו אותי. הישענות תמימה ואמיתית על מסורת אבותינו הקדושים. הם אינם זקוקים להוכחה נוספת, לא קיימים בקרבם הרהורי כפירה כלל. אנשים מאמינים מעצם היוולדם. אשריהם, מה טוב חלקם. אך מה לגביי? נערה בגיל העשרה, חשה מצוקה רבה. שאלות קיומיות המעסיקות אותי, עולם פנימי סוער וגועש. הבושה כל כך גדולה ונוראה. תחושת אשמה עוטפת אותי. מדוע אין מסתפקת אף אני באותה אמונה ישרה תמימה ונעלה הקיימת בקרב הוריי? מדוע כ"כ הרבה שאלות, ספיקות, הרהורים, חוסר וודאות. מבינה אני כי נסתרות דרכי ה'. אך כיצד אתמודד עם השבר הגדול המתחולל בתוכי. ובמקביל חיה את חיי כנורמטיביים, מתלבשת כדתייה, מדברת כמו דוסית מהשורה העליונה, אך הכל תחפושת וכיסוי. מהשפה לחוץ. אני רוצה לחוות את ההכרה באמונה. מה עושים עם השבר הגדול, איך מתמודדים עם כל השאלות, מאיפה מתחילים. תחושת בדידות איומה מציפה אותי. אין את מי לשתף. אני? כופרת? לא, לא, לא, מנסה להרגיע עצמי בכל דרך אפשרית. אני הרי דתייה. "אל תדאגי" אני אומרת לעצמי. "מחר זה יחלוף".
בוקר. תוך מלמול "מודה אני לפניך..." חושבת בליבי, "אייכה??" . אוי לא, הנה זה בא שוב. השאלות. חוסר האונים מלווה אותי לכל מקום. לא נותן מנוח. מחפשת, מגששת, ומנסה למצוא מענה לכל האנדלמוסיה אליה נקלעתי. שואלת, חוקרת ומבררת אחר האמת. אינטרנט, ספרים, מה לא? אך הכל נעשה בשתיקה רועמת. הרי אני דתייה. זה לא לגיטימי שיהיו לי ספיקות. מה דפוק בי?
בוקר. בת שלושים. עתה הבנתי את הפיתרון לחידה הכמוסה. הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה.
תגובהתגובות