פסיפס אתר יצירה

בעלי האצבעות המקומטות

פורסם בתאריך י"ז באדר תשע"ה, 08/03/2015

אחד מהם דיבר עם הנהג בהתלהבות ונראה היה שהם מכירים אחד את השני כבר שנים, למרות שאני משוכנעת שנפגשו לראשונה רק לפני מספר דקות. עוד אחד מהם צלע לתוך האוטובוס, ובידיו המקומטות שקיות עם מצרכים מהסופר. במהרה הצטרף גם הוא לשיחה עם השניים. אחת מהם התלוננה בפני חברתה על החום והחלה לנפנף במניפה מעוטרת. אחרת התלוננה על פקקי התנועה וחילקה בנדיבות הערות לנהג האוטובוס וגם לנהגים האחרים מבחוץ למרות שלא יכלו לשמוע אותה.

ישבתי שם והבטתי בהם מבעד לתיק בית הספר המונח על ברכיי. אני צריכה לכבד אותם כי הם חכמים יותר, ניסיון החיים שלהם מכפיל את שלי לפחות פי חמש. וגם צריך לעזור להם כי קשה להם, הם כבר לא צעירים, כך אמרו לי. אחד מהם עלה על האוטובוס ופסע באיטיות בחיפוש אחר מקום לשבת בו. קמתי ופיניתי לו את המקום. אחת מהן, שמעולם לא פגשתי, חייכה אלי ואמרה שאני ילדה טובה. חייכתי בנימוס ותפסתי מקום אחר מאחור. 

ישבתי שם והמשכתי להסתכל עליהם כשבמקרה נכנסה לאוטובוס המורה שלי לפסנתר. ראיתי את אצבעותיה המקומטות מפשפשות בארנק ומוציאות את כרטיס הרב קו. אותן האצבעות שאני מכירה כבר שמונה שנים, שנעות במהירות על קלידי הפסנתר ונראות כל כך צעירות ורעננות כשהמוזיקה מתנגנת. וכשהיא מנגנת, המוזיקה גם היא נשמעת כל כך צעירה ורעננה עד שלא תוכלו בכלל להעלות בדעתכם שהיא מתנגנת על ידי אחת מהם. ועכשיו היא נראית בדיוק כמו אחת מהם.

המורה הכניסה את כרטיס הרב קו בחזרה לארנק והחלה ללכת לאורך האוטובוס בחיפוש אחר מקום לשבת בו. בדרך חייכה לכמה מהם שלא הכרתי וגם אמרה שלום לחלק. היא הבחינה בי בעיניה החכמות והמחויכות ובאה לשבת לידי. חשבתי על הסיפורים שלה בשיעורים, על הנשף החגיגי והמכובד בארמון המלך שאת צליליו אני מנגנת ומרקידה זוגות צעירים ומלכותיים לבושים בגדים ססגוניים. או צבא הקלידים המתוקתק שאם לא אפקד עליו כראוי הוא יהיה צבא מרושל ולא יצליח להחזיק מעמד בשדה הקרב. בדרך כלל עיני נעוצות בקלידי הפסנתר, או שמרחפות בחלל הדמיון כשהיא מספרת את הסיפורים שמאחורי הצלילים. אבל עכשיו זו רק היא, באמת היא, והיא נראית כמוהם.

"מה נשמע?" שאלה. "הכל בסדר" עניתי. "וואו, איזה חום!" אמרה והחלה לנפנף במניפה שהוציאה מהתיק, "מה שלומך? איך בבית ספר?" שאלה. "הכל בסדר" עניתי "הצטרפה לכתה שלנו תלמידה חדשה והיא מנגנת באבוב". "ואיך היא?" שאלה המורה. "עוד לא שמעתי אותה מנגנת, אז אני לא יודעת" עניתי. "איך שהיא מנגנת זה חשוב, אבל איך היא? היא נחמדה? היא הצליחה להשתלב בכתה? זה קשה להצטרף ככה באמצע השנה..." אמרה. "כן היא נחמדה מאוד והיא משתלבת נהדר" עניתי וחייכתי.

כן היא כבר זקנה ואצבעותיה מקומטות, היא כבר אחת מהם, אבל היא נהדרת. אולי היא, וגם הם בכלל לא שונים כל כך ממני.

תגובהתגובות