יצירות של יעל מרגרט

יוליה: ראיתי חיוך מתנוסס על פנים, טעמתי מבט כה מתוק וחמים, של אחת כה טובה, של אחת כה יפה, כבת ים היא שובה לבבות. אומנת: מילים לך יפות, אך מילים לך תמימות, אמרת כבת ים היא שובה לבבות. זה בדיוק רצונה, אל תפלי בזממה, היא סימן סערות מתקרבות. יוליה: שמעתי צלילים כפנינים שעל חוט, הם עטפו כל פינה בליבי כקישוט, שמעיד על קרבה, שמציף אהבה, לאחת היפה בבנות. אומנת: ביתה הוא הים ואל מול ספינתך, קולה הערב יהפנט את ליבך, היא תרדים ותיקח את יושבי הספינה, עמוק אל תוך המצולות יוליה: דברייך זהב אך זהב אגדות, איך יוכלו בי לפגוע פנים כה רכות? ובעצם מה רע לי לשקוע בים, אם למען קירוב לבבות? אומנת: אם כך אז שקעי אך זכרי את דבריי, יותר מדי זמן שם לשהות לא כדאי, כי ביתך לא הים, כי ביתך יבשה, לא תדעי איך לנשום אם תלכי.

מבעד לזכוכית, באורו של יום בהיר, בוהקת החמה, בעיני אנשי העיר. ודאי הן יעצמו, ודאי הן יעצמו, ודאי הן יעצמו בבוא הלילה. מבעד לזכוכית, בחומה של קרן אור, יזקוף אז את ראשו, הניצן שרק ייעור. ודאי הוא שוב יישן, ודאי הוא שוב יישן, ודאי הוא שוב יישן בבוא הלילה. שם מבעד לזכוכית, נהר איבד ניצוץ בערב, שם מבעד לזכוכית, בחושך קול בכיו של כלב. ורק אנחנו אמנים, לא נרתעים מבוא הלילה, מלחינים ומציירים, מבט ירח מלמעלה. רק אותנו אומנים, לא מספק סנוור השמש, כי מה יפה מן השירים על שעת החושך שבנפש.

היה זה יום חמישי אחר הצהריים. אנשים ממהרים מילאו כל פינה בכל חנות ורחוב, כנראה מחפשים את כל המצרכים הדרושים לסוף השבוע הקרוב ביותר למושלם שיכלו ורצו להרשות לעצמם. אומני רחוב שרו, ניגנו וציירו בצורה קצת קרובה יותר למושלמת מבדרך כלל, כסיום חגיגי של השבוע וכמובן, גם בכדי להרוויח מספיק כסף למצרכים הטובים ביותר שיכלו להרשות לעצמם עבור סוף השבוע הקרוב ביותר למושלם שלהם. ברחובות הייתה אווירה קצת שונה ויפה באחד הרחובות פילס דרכו בין ההמון, בחור צעיר ואיתו שקים ובהם מצרכים איכותיים ויקרים הקרובים ביותר למושלמים שהצליח למצוא. הוא היה לבוש חליפה מכופתרת ומגוהצת בשחור ולבן ושיערו הכהה היה מהודק הצידה. מראהו היה יפה ומטופח. הבחור הביט סביבו בעצבנות והריץ בראשו שוב ושוב את רשימת המצרכים עליו לרכוש עבור סוף השבוע הקרוב ביותר למושלם שלו, על מנת שלא ישכח דבר. בידיו היו כבר כל המצרכים הדרושים, אך הוא המשיך לחפש. אומן רחוב אפריקאי, לבוש חולצת פסים צבעונית, ישב על מדרגה בפתח אחת החנויות ובידיו גיטרה. הבחור בחליפה האט את צעדיו כשהתקרב אליו עד שנעצר והאזין לנגינתו ושירתו. כל שהצליח לחשוב עליו באותו הרגע, היה שהגיטרה שלו לא הייתה מכוונת מספיק ושירתו לא הייתה מדויקת מספיק לטעמו. הוא הביט בספק מבט בוז וספק מבט רחמים בבגדיו הבלויים ושיערו שדרש טיפוח של אומן הרחוב. אדם כמותו וודאי לא יוכל להרשות לעצמו להשקיע בסוף שבוע מבטו של הבחור נעצר על שלט צנוע ומעט בלוי ברחוב שממול. 'הפסנתר המושלם' היה כתוב עליו. הוא הביט בשלט למשך כמה רגעים ותהה מה מסתתר מאחורי כותרת נועזת שכזו. הבחור היה חובב מוזיקה והזדמן לו לראות פסנתרים מכל מיני סוגים. חלקם קרובים יותר וחלקם קרובים פחות למושלמים, אך לא נתקל מימיו בפסנתר מושלם. הוא תהה אם באמת יכול להיות שישנו פסנתר מושלם, או שזוהי לא יותר מעוד כותרת נלהבת. ואם אכן קיים כזה פסנתר, האם ראוי מוכר פסנתרים עגלגל וחייכנתי ישב על כיסא והניח רגליו על הדלפק שלפניו. הוא לבש טישרט צהובה ומכנס ירוק קצר. על צווארו הייתה קשורה ברישול עניבה סגולה ועל ראשו הקירח הונח כובע סגול תואם. חוסר ההתאמה בין חולצתו ומכנסיו לעניבתו וכובעו הלמו בהחלט את האופי השובבי שלו. הוא העביר את מבטו על תמונות האומנים והמלחינים שהיו תלויים בחנות ודמיין מה היה אומר להם אם יום אחד יכנסו לחנות. הוא הביט בדיוקנו של בטהובן. ניכרת מוכר הפסנתרים הוריד רגליו מהדלפק וקיבל את פניו של הבחור בחליפה שנכנס בברכת שלום. הבחור בחליפה המכופתרת הנהן למוכר כתשובה והחל לסרוק במבטו את הפסנתרים בחיפוש אחר הפסנתר המושלם. הוא הניח את שקיות המצרכים שלו על הרצפה לצידו. מוכר הפסנתרים עקף את הדלפק, נעמד על יד הבחור ועשה עצמו סורק גם הוא את הפסנתרים. לאחר כמה רגעים הבחור בחליפה הפנה את מבטו אל מוכר הפסנתרים, שלהפתעתו היה ממש קרוב, וסרק במבטו את פניו מוכר הפסנתרים הסתיר שוב את קרחתו בכובעו הסגול והבעתו איבדה לרגע מקסמה השובבי והוחלפה בבלבול. הבחור בחליפה שילב את ידיו בסיפוק והביט שוב בפסנתרים. "אני מחפש פסנתר." אמר הבחור, "פסנתר מושלם, כפי שכתוב בשלט הכניסה לחנות". "פסנתר מושלם?" שאל המוכר, עדיין במבטו המבולבל. "כן" ענה הבחור, "ראיתי את השלט שמחוץ לחנות ובאתי כדי לראות את הפסנתר המושלם שאתה מוכר כאן". המוכר הסתכל על הבחור בחליפה בבלבול ושיחק בעניבתו. "אני לא מבין, האם זו בדיחה? הרי הפסנתרים האלה נראים בדיוק כמו כל פסנתר אחר שראיתי. הם רגילים לחלוטין." אמר הבחור בחליפה. "לא, ודאי שלא אדוני. זו אינה בדיחה. לא אעשה צחוק מבחור מכובד שכמותך" אמר המוכר, "אלו הם פסנתרים רגילים וגם מושלמים". "מה זאת אומרת?" ענה הבחור שכבר החל לאבד את סבלנותו ויישר את שיערו בעצבנות. מוכר הפסנתרים הניח את ידו על כתפו של הבחור ואמר: "טוב.. אני דואג לקרוא פעם בשנה למכוון הפסנתרים הבחור בחליפה הביט במוכר בבלבול. הוא הושיט את ידו לעבר ידו של המוכר על כתפו כדי להוריד אותה, אך מיד התחרט. הוא הביט שוב בפסנתרים ובחן אותם הייטב. הוא ניגש לכמה מהפסנתרים והעביר את אצבעותיו על קלידיהם. הם היו רגילים, אך גם מושלמים, בדיוק כפי שהמוכר אמר. לפתע צץ רעיון במוחו. "אם מה שאתה אומר נכון," אמר הבחור והפנה מבטו אל מוכר הפסנתרים, "כל מה שצריך בשביל שפסנתר יהיה מושלם זה שיהיה מכוון וכל חלקיו יעבדו "סלח לי אדוני" פנה הבחור בחליפה אל האפריקאי, "הגיטרה שלך לא מכוונת. תרשה לי לכוון אותה עבורך בחנות הפסנרים שממול? שמעתי שיש שם פסנתרים מושלמים." הבחור האפריקאי הביט בעיניין הגדולות והמחוייכות באופן טבעי על הבחור בחליפה ובחן אותו, לאחר מכן נעמד והושיט לו את הגיטרה מבלי לומר דבר. הבחור בחליפה אחז בגיטרה והזמין את אומן הרחוב בראשו לבוא איתו. אומן הרחוב הכניס את הכסף שהרוויח לתיק העור הקטן שלו, הניח את "סלח לי אדוני! שכחת את שקיות המצרכים שלך כאן..." קרא מוכר הפסנתרים אל הבחור בחליפה והושיט לו את שקיות המצרכים. "השאר אותן כאן" ענה הבחור בחליפה והראה למוכר את הגיטרה שבידו, "אני צריך לכוון את הגיטרה הזו." הבחור בחליפה ניגש לאחד הפסנתרים והחל מיד לכוון את הגיטרה. מוכר הפסנתרים הביט בו מעט מבולבל אך גם מעט מסופק. הבחור האפריקאי נכנס אחריו אל חנות הפסנתרים באיטיות והביט סביבו בהתפעלות. "אפשר לעזור לך?" "הגיטרה שלך מכוונת!" אמר הבחור בחליפה מסופק לאפריקאי לאחר כמה רגעים והושיט לו את הגיטרה. האפריקאי לקח את הגיטרה שלו והנהן מחויך. הוא התיישב על אחד הכסאות ופרט על מייתרי הגיטרה. לאחר מכן החל לנגן ולשיר את אחד משירייו. הבחור בחליפה נעמד מולו ולידו מוכר הפסנתרים. הבחור בחליפה הביט על מוכר הפסנתרים כמחכה לשמוע את תגובתו על מעשהו. לאחר כמה רגעים החזיר מוכר הפסנתרים מבט אל הבחור בחליפה ואמר: "אני מאוד מעריך "אבל אתה יודע? אני יותר מעריך את הנגנים שמגיעים לכאן וממלאים את החנות שלי במוזיקה שלהם. אחרי הכל.. הם המוזיקאים האמיתיים..." אמר מוכר הפסנתרים. הבחור בחליפה הביט במוכר וחשב לרגע על דבריו. לאחר מכן הפנה מבטו אל האפריקאי והקשיב לשירו. הוא שר על כמה שהוא שמח בחלקו ואוהב את החיים. קולו היה כנה ומלא הבעה. לרגע הבחור בחליפה החל לקנא באפריקאי על הכנות ועל האושר שלו. "של מי השיר הזה?" שאל הבחור בחליפה את האפריקאי. האפריקאי חייך והנהן כאות תודה והמשיך לנגן ולשיר. הבחור בחליפה האזין לשירו, ובסופו הושיט לאפריקאי פתק קטן. "זו הכתובת שלי. אם יתחשק לך, תוכל לבוא ולנגן אצלי. אספק לך ארוחה חמה ומקלחת אם תרצה." אמר הבחור בחליפה בחיוך חמים. האפריקאי הנהן והכניס את הפתק לתיק העור שלו. הבחור בחליפה יישר את שיערו ולקח את שקיות מצרכיו כדי לצאת מחנות הפסנתרים. רגע לפני יציאתו נעצר והפנה מבטו אל מוכר הפסנתרים. "אתה יודע? אני

אחד מהם דיבר עם הנהג בהתלהבות ונראה היה שהם מכירים אחד את השני כבר שנים, למרות שאני משוכנעת שנפגשו לראשונה רק לפני מספר דקות. עוד אחד מהם צלע לתוך האוטובוס, ובידיו המקומטות שקיות עם מצרכים מהסופר. במהרה הצטרף גם הוא לשיחה עם השניים. אחת מהם התלוננה בפני חברתה על החום והחלה לנפנף במניפה מעוטרת. אחרת התלוננה על פקקי התנועה וחילקה בנדיבות הערות לנהג האוטובוס וגם לנהגים האחרים מבחוץ למרות שלא יכלו לשמוע ישבתי שם והבטתי בהם מבעד לתיק בית הספר המונח על ברכיי. אני צריכה לכבד אותם כי הם חכמים יותר, ניסיון החיים שלהם מכפיל את שלי לפחות פי חמש. וגם צריך לעזור להם כי קשה להם, הם כבר לא צעירים, כך אמרו לי. אחד מהם עלה על האוטובוס ופסע באיטיות בחיפוש אחר מקום לשבת בו. קמתי ופיניתי לו את המקום. אחת מהן, שמעולם לא פגשתי, חייכה אלי ואמרה שאני ילדה טובה. חייכתי בנימוס ותפסתי מקום אחר מאחור. ישבתי שם והמשכתי להסתכל עליהם כשבמקרה נכנסה לאוטובוס המורה שלי לפסנתר. ראיתי את אצבעותיה המקומטות מפשפשות בארנק ומוציאות את כרטיס הרב קו. אותן האצבעות שאני מכירה כבר שמונה שנים, שנעות במהירות על קלידי הפסנתר ונראות כל כך צעירות ורעננות כשהמוזיקה מתנגנת. וכשהיא מנגנת, המוזיקה גם היא נשמעת כל כך צעירה ורעננה עד שלא תוכלו בכלל להעלות בדעתכם שהיא מתנגנת על ידי אחת מהם. ועכשיו היא נראית בדיוק כמו אחת מהם. המורה הכניסה את כרטיס הרב קו בחזרה לארנק והחלה ללכת לאורך האוטובוס בחיפוש אחר מקום לשבת בו. בדרך חייכה לכמה מהם שלא הכרתי וגם אמרה שלום לחלק. היא הבחינה בי בעיניה החכמות והמחויכות ובאה לשבת לידי. חשבתי על הסיפורים שלה בשיעורים, על הנשף החגיגי והמכובד בארמון המלך שאת צליליו אני מנגנת ומרקידה זוגות צעירים ומלכותיים לבושים בגדים ססגוניים. או צבא הקלידים המתוקתק שאם לא אפקד עליו כראוי הוא יהיה צבא מרושל "מה נשמע?" שאלה. "הכל בסדר" עניתי. "וואו, איזה חום!" אמרה והחלה לנפנף במניפה שהוציאה מהתיק, "מה שלומך? איך בבית ספר?" שאלה. "הכל בסדר" עניתי "הצטרפה לכתה שלנו תלמידה חדשה והיא מנגנת באבוב". "ואיך היא?" שאלה המורה. "עוד לא שמעתי אותה מנגנת, אז אני לא יודעת" עניתי. "איך שהיא מנגנת זה חשוב, אבל איך היא? היא נחמדה? היא הצליחה להשתלב בכתה? זה קשה להצטרף ככה באמצע השנה..." אמרה. "כן היא נחמדה מאוד והיא משתלבת כן היא כבר זקנה ואצבעותיה מקומטות, היא כבר אחת מהם, אבל היא נהדרת. אולי היא, וגם הם בכלל לא שונים כל כך ממני.

אולי יום אחד כשאסיט את הווילון, אולי יום אחד יושיט לי יד מהחלון, עטוף הילה זוהרת, צעיר וממולח, גבוה לשמיים ייקח אותי מלאך. שם אלמד לסחוט ענן, עד שירד ממנו גשם. שם אלמד לסחוט ענן ואת השמש לכסות. אני אצית אז את השמש וכשתזרח יפסיק הגשם. אני אצית אז את השמש כי הוא יתן לי לנסות. אולי יום אחד כשאסיט את הווילון, אולי יום אחד יביט אלי מהחלון, עטוף הילה זוהרת, נעים ומחויך, יביט אלי משם, יביט אלי מלאך. הוא ישאל אז לשלומי בנינוחות על המרפסת, הוא ישאל אז לשלומי גם בעיניו הנבונות. והוא עטוף הילה זוהרת ובתוכי היא מטפסת. והוא עטוף הילה זוהרת אשר תגרום לי לענות. ואתה הוא המלאך, עטוף הילה זוהרת. ואתה הוא המלאך אשר הגיע לביתי. איך אתה הוא המלאך, עטוף הילה זוהרת? איך אתה הוא המלאך? אתה נראה כה אמיתי.

היי, מה נשמע? באמת, ספרו, אני רוצה לדעת. ספרו איך עבר השבוע... מה אתם עושים בחופש? ביליתם עם חברים? התחלתם להשקיע במשהו שלא הספקתם במהלך השנה? ספרו... אני מכירה מישהי, רכה כל כך כמו אפרוח שתמיד שואלת מה נשמע. החיוך שלה חמים ורך. העיניים שלה אוהבות ורכות. אפילו השיער שלה בלונדיני ורך, עוטף אותה ואת כל מי שמביט בה בחום. וכשהיא שואלת מה נשמע, הרכות הזו עוטפת ומחבקת מבלי לגעת וברגע הזה תוכלו לדעת שאתם בטוחים. אל תפחדו, היא תמיד תבין. תביטו בעינייה, הן ירוקות ועמוקות. בכל פעם שתביטו יהיה להן גוון אחר, אישיות אחרת. הן יתאימו את עצמן אליכם אם תרצו בכך... ספרו לה הכל, כמו שאני מספרת. היא האדם הכי קרוב אלי. אבל הכי כיף שזה קרוב בחיבוק. אני אוהבת את החיבוקים שלה. לפעמים כשאני מחמיאה לה מחמאה, כזו אמיתית וכנה שמצליחה באמת לרגש אותה, אז היא מחבקת אותי. לפעמים אני מציירת לה ציור מושקע או מפסלת פסל, כזה מושקע שכל פרט ופרט עוצב ביד יציבה ומלטפת ואוהבת. גם אז היא מחבקת אותי. הלוואי שהיא הייתה מהאנשים האלה שנותנים נשיקות על המצח. או על הלחי. הייתי רוצה לקבל חיבוק עם נשיקה. או בעצם, הלוואי שהיה לי תפקיד במחזה בו אצטרך להתנשק נשיקה ארוכה עם אחת הדמויות. ואז אספר לה על התפקיד ואגיד שאני מפחדת ממנו כי אף פעם לא התנשקתי. והיא תביט בי בחיוך החמים שלה שיהפוך פתאום למעט שובבי. ואז תקרא לי לגשת אליה ותאחוז בידי, ואז מהר לפני שאספיק להוציא עוד מילה, שפתייה כבר יונחו על שפתי. וודאי ובסוף, כשתרפה היא תעמוד מולי ותחייך. אני ארצה להמשיך אבל לא אעז לעשות דבר. אני אביט בה ואראה שהחיוך שלה הוא לא החיוך שאני מכירה. השיניים מתהדקות חזק וקצת חורקות והקצוות של הפה קצת עקומים. הגבות שהיו זקורות קודם באושר התכנסו פנימה, שוקעות אל תוך עינייה. יש דמעה שזולגת מהעיינים הירוקות המבריקות ומנצנצת על הלחי הרכה. היא תתחמק בריצה ותשב על הכסא שלידה. היא תטמון את פניה בידיה ושיערה הבלונדיני יעטוף אותה לא. המקרה הזה לעולם לא יקרה. היא חכמה מדי. גם אני לא יכולה לאפשר את זה, זה אסור. אנחנו לא יכולות. אין לנו סיכוי. זו תקוות שווא..... אבל אני אמשיך לקוות, כנראה לנצח.

היא קמה בבוקר, שוטפת פנים. לוקחת מכחול ופלטת צבעים. מערבבת גוונים שיהיו לאחד, צובעת עיניה ירוק מיוחד. לפעמים יחדיו הגוונים במכחול צובעים את עינייה ירוק וכחול שמזכיר את הים הרחב העמוק. שמזכיר את הים הכחול וירוק. לפעמים הגוונים במכחול הרטוב צובעים את עינייה ירוק וצהוב. שמזכיר את הדשא הבהיר בשרב שצבוע ירוק וצהוב מעורב. הערב הזה היה השילוב, הערב הזה הגוון האהוב, גוון שצובע מילים לאמת, גוון שמאיר את דרכי באמת. ורק פעם אחת היה השילוב, פעם אחת הגוון האהוב, הגוון היפה שתמיד ייזכר. צבע את עינייה בירוק הזוהר.

אצלי באחד מחדריו של הלב, צמח הניצן החמים, השליו, זהב הוא צבוע, גבעולו ירקרק, זעיר הוא נראה שם באור מתקתק. הבין החשש והבין אכזבה, רכן לפניהם בבגרות וחיבה. ידע כששמח וידע גאווה, חייך הוא מתוך ניסיון וקרבה. היה לי כמו אם, היה לי כמו אח, תמיד הוא נשאר ותמיד הוא תפח, כי ניזון מדמי והושקה מחשבות, התחמם מלבי שהרבה פעמות. אצלי באחד מחדריו של הלב, גדל הניצן החמים, השליו. צבעו הזהוב המבריק לא נשחק, הפך הוא לפרח גדול וחזק. עטפו כבר עלי הכותרת בחום, כל חדר בלב הטהור, העירום. מגע ממכר של גבעול מעקצץ, אורו הירוק בעיניי מנצנץ. מעבר לאם, מעבר לאח, תמיד ישאר ותמיד יטופח, כי ניזון מדמי ומושקה מחשבות, מתחמם מליבי שמרבה פעמות. הפרח שלי כה גדול ויפה, איים הוא לא פעם לצאת מן הפה, לגלוש על אוויר הנשימה ולראות, כמה נהדר עם פרחים בשדות. ודאי יום אחד עוד הפרח יצא, יראה לכולם את קסמו היפה. ודאי יום אחד לא אוכל להחזיק כי הפרח בפנים, הוא גדול ומעיק. אך מיד יווכח, לא יוכל שם להיות. גם יפה שכמותו לא יגדל בשדות. כי ללא שורשים וללא אבקנים, לא יוכל הוא לפרוח ככל הפרחים. אז ניזון מדמי ומושקה מחשבות, ורק פי שחוסם מלצאת לשדות. ועכשיו הוא אהוב, הוא לא אם ולא לאח, אהבה ראשונה אז למדתי כך.

עיניים גדולות, עיניים יפות, הבטנה מבעד חלון. שלוש ערוגות עם צבעים וריחות ופרחים בין עצי הלימון. הבטנה עיניים, עיניים יפות, הבטנה מבעד חלון. ואת דרכיכן בין שלוש ערוגות, פלסנה אל תוך מוזיאון. הבטנה בחום, הראינה עניין, מצאנה מקום לחבר נאמן, הבטנה בתום לשנים הבאות, הבטנה עיניים, עיניים יפות. עיניים שומרות, עיניים טובות, הבטנה לתוך מוזיאון. ארבעת קירות עם פסלים ותמונות ושומרים שהלכו כבר לישון. הבטנה עיניים, עיניים טובות, הבטנה לתוך מוזיאון. ורק מבטכן בין ארבע הקירות, שיפתח דלתותיו של ארון. הבטנה בחום, הראינה עניין, הפנמנה ישן עם חיוך רענן, הבטנה בתום לשנים הבאות, הבטנה עיניים, עיניים יפות. עיניים חדות, עיניים פיכחות, הבטנה לתוך הארון. חמש מסגרות וחמש התמונות שם חגות מסביב לשעון. הבטנה עיניים, עיניים פיכחות, הבטנה לתוך הארון. ראנה תמונה בין חמשת תמונות מבטכן שם צייר מוזיאון. הבטנה בחום, הראינה עניין, מבט בכל יום שישאיר אותו כאן, הבטנה בתום לשנים הבאות, רק ציירנה עולם שיוכל להיות.

באזור שקט בבקשתה מרוחקת חי לו אדם שמאיתנו קצת אחר לא נלחם במלחמות ובלבו תמיד יש שקט זהו אדם שלחושך עיוור ובחושך מטייל בין שבילי עפר וקוצים ובעיניו מאיר ירח וכוכבים לו קורצים ואצבעותיו מלטפות את כלביו הנהנים מקול חלילו הענוג כשלוות המים הצלולים ולוטשים בו עיניים העוברים והשבים על התמימות בחיוכו ביניהם משוחחים ויש המציינים חכמתו ומשבחים ויש הדואגים לו ויש הצוחקים ובלילה אחד מן החשוכים שבלילות מחלילו של העיוור לא נשמעו כלל מנגינות ובשביל הקודר לא צעדו עוד שני כלביו של העיוור לחושך שהעלים את עקבותיו והבקתה היא שם עדיין עומדת ונרות מקושטים בה עוד מאירים תמונות נופים תלויות בשקט מעל מיטה זהובה וכרים בהירים

לפני השיעור הראשון דמיינתי שתפתח לי את הדלת מורה מבוגרת רוסייה וקשוחה, כמו המורה שלי לפסנתר. אחר כך פגשתי אותה וגיליתי שהיא לא מבוגרת, לא רוסיה והיא מאוד רחוקה מלהיות קשוחה. לפני השיעורים האחרים, דמיינתי שתפתח לי את הדלת זמרת המטאל האדירה וחסרת הפחדים עם הבגדים השחורים והאיפור השחור שאני מכירה מיוטיוב. גם היא לא זו שתפתח לי את הדלת. למען האמת, היא מעולם לא פתחה אותה. מי שבאמת תפתח לי את הדלת תהיה המורה כשתמר תפתח את הדלת יהיה על פניה חיוך רחב וחמים ושיערה הבלונדיני והארוך ייפול על כתפיה כשהוא מנצנץ ועוטף אותה במעין הילה יפה וזוהרת. היא תפתח אותה ותגיד "היי". זה יהיה ´היי´ שמתחיל קצת חמוד וילדותי ונגמר בוגר וחמים. זה יהיה ´היי´ קצת מופתע, כאילו היא אומרת ´ איזה כיף שבאת! כמה טוב לראות אותך!´ אבל גם ´היי´ מחבק ומאוד ביתי ומזמין. עוד מעט, אנחנו נכנס פנימה לחדר מקושט בפוסטרים של להקות רוק ומטאל ונשב על כיסאות אחת מול השנייה. תמר תלטף בחום את פרוותו הרכה והשחורה של החתול שלה ותשאל אותי "מה נשמע?". החתול יגרגר בצורה שמזכירה גרגור של יונה. הסברים אפשריים לגרגור המשונה: 1. תמר מלמדת את החתול שלה פיתוח קול. 2. החתול שלה הוא בעצמו מורה לפיתוח קול של חתולים. "הכל בסדר" סביר להניח שאענה. למרות שאני יודעת שתמר נכללת בקבוצה המצומצמת של האנשים ששואלים ´מה נשמע?´ ובאמת מצפים לתשובה מלאה וכנה. "רק בסדר? בטוח קרו דברים מאז השיעור האחרון, עבר שבוע שלם! " היא תגיד. בשלב הזה אני בדרך כלל מתאמצת להיזכר במשהו ולספר לה. אבל זה רק במקרים הנדירים שבהם אני לא עורכת לפני זה רשימה בראשי, או לא בראשי, של כל מה שיש לי לספר לה. היום לא יהיה אחד מאותם המקרים הנדירים. לאחר השיחה הקצרה על מאורעות השבוע, תמר תתפוס את מקומה מאחורי האורגן ואני מולה. זה יהיה הזמן לחימום ולתרגילים קוליים. בזמן החימום והתרגילים אנחנו כמעט לא נדבר במילים. את רוב השיחות שלנו נקיים באמצעות תנועות גוף ומבטים. פעם ניסיתי לתרגם את אחת השיחות שלנו למילים. תרגום למילים: רגליים של תמר: "תכופפי את הברכיים בצלילים הגבוהים". רגליים שלי: "בסדר. ככה זה טוב?". חיוך של תמר: "כן, מצוין". גבות שלי: "אני חושבת שזייפתי קצת עכשיו". עיניים של תמר: "לא נורא, זה בסדר. תמשיכי ". עיניים שלי: "עשיתי את זה נכון עכשיו?". חיוך של תמר: "כן, זה בסדר". אחר כך אשיר לה את השיר שעבדתי עליו במשך השבוע ואקווה שתהיה גאה בי. אם תהיה גאה בי, היא תביט בי בחיוך נלהב ותשאל אותי מה דעתי גוונים אהובים עלי מתוך פלטת הצבעים של העיניים של תמר:1. ירוק אפור בהיר,כמעט לבן- כזה שיתאים את עצמו לכל הצבעים. 2. ירוק כחול כהה- גוון מלא ועשיר שלעולם לא אדע כמה גוונים מסתתרים בו. 3. ירוק זוהר- צבע נלהב ונועז, כזה שיכול לגרום לאנשים לעשות דברים שמעולם לא העזו לעשות. קול צעדים נשמע מצידה השני של הדלת. מנעול מסתובב. אצבעות ארוכות ובהירות אוחזות בידית של הדלת הנפתחת. עיניים מחויכות בגוון ירוק צהוב בהיר הביטו בי כשאמרה ´היי´. זו הייתה המורה שלי, תמר. נכנסו לחדר המקושט בפוסטרים של להקות הרוק והמטאל. התיישבנו אחת מול השנייה על כיסאות ותמר שאלה אותי "מה נשמע?". "הכל בסדר" עניתי. תמר חייכה ועיניה הירוקות גיששו במעמקי מחשבותיי, כנראה כבר הצליחו להבחין באוסף הסיפורים