פסיפס אתר יצירה

נומי פרח, נומי ילדה קטנה

פורסם בתאריך כ"ז בסיון תשע"ה, 14/06/2015

"תחזיק אותי חזק" היא מלמלה אל זרועותיו החסונות "אני הולכת ליפול".

הוא הניח יד על מצחה הלוהט ואז מיצמץ בעיניו והידק את לסתו. לא לבכות. היה חזק. 

"אבא," היא לחשה בקול סדוק. 

"כן, יקרה שלי?" 

היא הניעה את ראשה באיטיות ועצמה את עינייה. לאחר רגע קצר של חרדה איומה וחבטה ענקית של גוש עצום ששקע לו בבטן היא פתחה אותם. "אבא", אמרה שוב. "אני רואה אור".

"אור", הוא אמר ונשך את השפתיים, מנסה לחנוק את היבבה שאיימה לפרוץ מגרונו.

"אור. אור גדול", היא חזרה ופניה זורחות "ואני רואה עוד משהו. אתה יודע את מה?" היא שאלה באושר, "אני רואה את אימא".

הפעם הוא לא הצליח לחנוק את הבכי ודמעות שטפו אותו ויללות פרצו ממנו בגלים, נחלשות ומתחזקות.

"אבא, אבאל'ה", הילדה שלו לחשה. הפרח שלו. הורד שלו.

"אני הולכת אל אמא. אני הולכת גם לסבתא ולסבא. הם קוראים לי. הם צריכים אותי". 

צריכים אותה, את תכלית חייו? אני צריך אותה, הוא רצה לשאוג אל השמיים האפורים, אין טעם לחיי בלעדיה, לזו שאתם צריכים שם למעלה.

ןלפתע ילדתו הזדקפה. במאמץ עצום היא יישרה את גבה הגבשושי ויישרה אליו את עיניה היפות. "חבק אותי", היא לחשה וזוהר קרן בעוצמה מעינייה, גבר משניה לשניה. "חבק אותי, אבא". 

והוא חיבק אותה. חלש חלש כי היא היתה שברירית עד אימה, אבל בעצם חזק חזק, כי שלו היא, שלו בלבד.

ואז הוא הביט בה, בסוכריה שלו, בעצם חייו, במהות נשמתו, ובאופן נורא ואים ומחניק עד כאב הוא הבין שזו הפעם האחרונה.

ובאותו רגע מחריד הוא נאלם, ובאותו רגע הזמן עצר. 

ובאותו רגע שפתיה של הילדה שלו יצרו אותיות שהתחברו למילים: שלום, אבא.

ואז, מוחשי כל כך שהוא יכל לראות זאת בעיני הבשר שלו, ירד מפל של אור, אור עצום, זוהר ומסנוור ואחז בבת שלו ועטף אותה בשמיכה של נגוהות ונשק לה בשפתי כוכבים. והמראה היה כל כך יפה עד שהוא כמעט איבד את נשמתו מרוב השתוממות. אבל אז, בחיוך חם ומרחם אך פסקני, האור הנורא נכנס אל תוכה של אהבתו, חדר לגופה, ובמטר אבקת זהב, נטל את נשמתה. 

וגופה הקטן נרעד, וליבה הרחב פעם, ואז הכול נדם.

כי ביתו איננה עוד.

והוא נותר לבדו.

לבדו.

תגובהתגובות