יצירות של שפיות

זו אני. אני חיה כמו גל, לא מפסיקה לזוז מבלי לנוע, שוטפת את השגרה האפורה של החיים לוחשת את הסודות של כולם לכולם שרה את הטעויות של בני האדם חיה את אהבותיהם נהנית מסבלם, ובוכה יחד איתם מלחינה את חייהם, מפזרת אותם בים צורחת את השכול, ממלמלת את העצב בלי מילים מתקנת את הטעות, הורסת את הנכון, רוצה את האושר, דוחה את הסיפוק מלאה עצלות ועושה הכול שומעת את הדממה, שואגת את השקט מלאה בחוכמה, והטיפשות זורמת נושפת את השלום, מחוללת מלחמות הורגת אנשים ללא חרב טועה בלי סוף, אדישה לצרות מנשקת תינוקות, הורגת את אמותיהן אוהבת ושונאת אכזרית ורחומה אנוכי וזאת אני.

עזבו (

רץ, לא עוצר. אף פעם. מתנשף, ממשיך למהר. הכול עובר בתנופה. מזגזג בין הרים וגבעות, לא נותן ליבו ליופיים. אין זמן, אין פנאי. חייב להספיק, לעבור את העולם. הכוח לא נגמר, כך חושב, ולעולם לא יגמר. אני צעיר, כוחי במותניי, אני אמשיך, לא אשבר. הוא צועק בחדוות ניצחון כשרואה באופק את סוף הדרך, מחייך בסיפוק, מאיץ את הקצב. הסוף מתקרב אליו בזרועות פשוטות, והוא קופץ אל חיכו, אל חומו המתוק. ואז נעצר. תדהמה, בכי וסלידה מתגלגלים בו בערבובייה, כשהוא מבין. אוה, הוא מבין. עכשיו, כשהגיע אל הקץ, הוא מבין שהוא פשוט פספס. את ההנאות הקטנות, התפעלות מהנוף, את הצחוק העליז של ילדו המתוק. בדרך הארוכה, ב"מירוץ החיים", הוא החמיץ את הדברים שהחשיב כמכשולים. הוא פנה לחזור בייאוש אל הדרך, אבל הסוף החזיקו בפסקנות ובחוזק. הוא התקפל ובכה , התחנן וצעק. אבל שום דבר לא עזר. החיים חמקו לו מבין הידיים. ואתה, פסע לאט. אל תתן לדרך לסחוף אותך אליה. הייה שקט, הייה מתון. תנשום. תהנה.

שלחתי אותו כבר, מחכה שיאשרו...

"תחזיק אותי חזק" היא מלמלה אל זרועותיו החסונות "אני הולכת ליפול". הוא הניח יד על מצחה הלוהט ואז מיצמץ בעיניו והידק את לסתו. לא לבכות. היה חזק. "אבא," היא לחשה בקול סדוק. "כן, יקרה שלי?" היא הניעה את ראשה באיטיות ועצמה את עינייה. לאחר רגע קצר של חרדה איומה וחבטה ענקית של גוש עצום ששקע לו בבטן היא פתחה אותם. "אבא", אמרה שוב. "אני רואה אור". "אור", הוא אמר ונשך את השפתיים, מנסה לחנוק את היבבה שאיימה לפרוץ מגרונו. "אור. אור גדול", היא חזרה ופניה זורחות "ואני רואה עוד משהו. אתה יודע את מה?" היא שאלה באושר, "אני רואה את אימא". הפעם הוא לא הצליח לחנוק את הבכי ודמעות שטפו אותו ויללות פרצו ממנו בגלים, נחלשות ומתחזקות. "אבא, אבאל'ה", הילדה שלו לחשה. הפרח שלו. הורד שלו. "אני הולכת אל אמא. אני הולכת גם לסבתא ולסבא. הם קוראים לי. הם צריכים אותי". צריכים אותה, את תכלית חייו? אני צריך אותה, הוא רצה לשאוג אל השמיים האפורים, אין טעם לחיי בלעדיה, לזו שאתם צריכים שם למעלה. ןלפתע ילדתו הזדקפה. במאמץ עצום היא יישרה את גבה הגבשושי ויישרה אליו את עיניה היפות. "חבק אותי", היא לחשה וזוהר קרן בעוצמה מעינייה, גבר משניה לשניה. "חבק אותי, אבא". והוא חיבק אותה. חלש חלש כי היא היתה שברירית עד אימה, אבל בעצם חזק חזק, כי שלו היא, שלו בלבד. ואז הוא הביט בה, בסוכריה שלו, בעצם חייו, במהות נשמתו, ובאופן נורא ואים ומחניק עד כאב הוא הבין שזו הפעם האחרונה. ובאותו רגע מחריד הוא נאלם, ובאותו רגע הזמן עצר. ובאותו רגע שפתיה של הילדה שלו יצרו אותיות שהתחברו למילים: שלום, אבא. ואז, מוחשי כל כך שהוא יכל לראות זאת בעיני הבשר שלו, ירד מפל של אור, אור עצום, זוהר ומסנוור ואחז בבת שלו ועטף אותה בשמיכה של נגוהות ונשק לה בשפתי כוכבים. והמראה היה כל כך יפה עד שהוא כמעט איבד את נשמתו מרוב השתוממות. אבל אז, בחיוך חם ומרחם אך פסקני, האור הנורא נכנס אל תוכה של אהבתו, חדר לגופה, ובמטר אבקת זהב, נטל את נשמתה. וגופה הקטן נרעד, וליבה הרחב פעם, ואז הכול נדם. כי ביתו איננה עוד. והוא נותר לבדו. לבדו.