אין ספק, הִתגעגעת ללילות הארוכים -
למבט המתערפל, העפעפיים הדבוקים,
המחשבות המתפזרות, הזִכרונות המִתדפקים,
הכוכבים המקרינים גורל חתוּם ומרחקים.
תודֶה: התגעגעת לקהוּת החושים,
לעייפות המְחַפָּה על הכאב המוּחשי
של עצב חשוף מדי, של עודף-אנושי,
של הפגם המוּבנה, החיסרון מבראשית.
***
בסוף בסוף
מעבר להרי האושר-
עוד מסתתר בך, ממתין לשעת כושר
הזאב הבודד. ומבטו שם בחושך
מבקש לבנה בֵינוֹת כל עננֵיה.
"לא לחזור לשם". זהו שם המשחק.
עכשיו כשיש בְמַה- אחוֹז בזה חזק.
אל תיתן לכאב המפתה, אל תיתן למרחק.
לא בשמיים היא,
הבט בעיניה.
תגובות
האם דווקא על סף האושר מתעוררת כמיהה לעצבות ולכאב?