כשעוברים משהו מביך:

מותר לי לעשות טעויות,

ולעמוד בסיטואציות מביכות,

כי אני בן אדם.

אבל אסור לי לבכות שעות,

להישאר בלי כוחות,

כי אמרתי משהו מטומטם.

מותר לי להיות,

הכי משוחררת בעולם,

לעמוד מול עצמי ולהודות שטעיתי,

מותר לי להמשיך לחיות,

בלי רגשות אשם,

או סחבת של מתח אידיוטי.

גם אם העולם התהפך,

והוא לא,

זה לא עסק שלי.

ולא אכפת לי איך,

מבחינתי זה בעיה שלו,

שהוא התהפך בגללי.

לא מוכנה סתם,

להציק או להכאיב לעצמי,

מספיק לי הכאב שלא בחרתי,

ואם יש כאב מיותם,

או סתם כאב פתאומי,

אני לא צריכה לאמץ אותו באופן אוטומטי.

מותר לי להגיד שלא אכפת לי,

וששכחתי את זה מזמן,

גם כשזה לא נכון,

אסור לי לייסר את עצמי,

לדפוק את הראש בקיר או בשולחן,

ולא להצליח לישון.

מותר לי קצת לבכות,

ממש קצת, אם צריך,

אבל לא להרגיש בתשעה באב,

וכן, מותר לי לחכות,

עד שיעבור התסביך,

או עד שיבוא זה שאחריו.