יצירות של מלה

מול הים, הגלים מכים נאבקים בחול. אתה שם, השמיים שותקים מדברים בלי קול. מול שמיים, עננים אפורים נישאים בכבדות עם הרוח. טיפה של מים, קרים, מתמזגת בים הפתוח. מול עולם, אתה טיפה בים אפור ועכור של שקר. מול כולם, אתה נלחם כמו גלים בסכר. ועננים אפורים סוגרים עליך חומות מים בצורות מסביב. וקולות מוכרים פונים אליך רק מבקשים שתקשיב. בתוך ים הטרוף שבו אתה נמצא, יש חלק בך שאוהב. ורק הגוף יוצר מחיצה. בין מציאות עכורה ללב.

אולי אני פשוט מקנאה, כן, מקנאה באנשים, שהגיע הזמן שלהם להצליח. או אולי אני לא מאמינה, שיום אחד גם אני אגשים, את החלומות שלי-מכוסי הפיח. אולי אני רק בן אדם, שלפעמים רוצה מה שאין לו, מה שיש לאחרים. אולי קצת מוקדם, לחלום על לשיר סולו, או לכתוב שירים לזמרים. אולי אני מקנאה ולא סתם, באנשים שההצלחה שלהם, באה ככה-בלי להתאמץ. אולי אני רוצה להיות כמותם, ופשוט, לקטוף פרות הצלחה מהעץ. אז נכון, היום אני מקנאה, ומחר כבר יודעת, שיש לי כוחות, ועם אהבה ואמונה, אני כמעט נוגעת, בכל כך הרבה הצלחות.

כמעט כל מה שיש לי, שוקע במצולות של ייאוש, כשאני מאבדת תקווה כל מה שנותר לי, הוא רק זיכרון נטוש, של מה שהיה פעם אהבה. כמעט כל מה שיש לי, מרגיש חסר ערך מתגמד מול שיטפון געגועיי, וזה קשה לי, אבל אין שום דרך, להחזיר את העבר ואותו אלי. כמעט כל מה שיש בי, כואב בגללו, חוץ מהחלק שכבר לא מרגיש, וכל הרגשות שלי במין שבי, שלו, והוא כאילו מסתכל בי במבט אדיש. כמעט כל מה שהיה בי, או אולי בעצם הכל, היה יכול להיעלם בתוך שבי קסמיו, מזלי שנשאר לי, קצת שכל לפעול, ולהחליט לברוח, עכשיו.

נושמת בקושי, בכבדות, דם ניגר מכל מקום בגוף, אני אחרי קרב עם הלב. וכבר הגשתי מועמדות, ביקשתי לעוף למקום שבו אין כאב. נאנחת, עוד פעם מוציאה אויר עכור בנשיפה, ומחפשת נואשות אויר צח, מרגישה שהעולם סביבי מזוהם, זקוק לטיהור או שטיפה כדי שאחזור להיות שוב בן אדם. כואבת, אולי בפעם המאה, אני כבר לא סופרת, כי זה לא נותן כלום. והכי קל לי להשתגע אבל אני בוחרת, להעיר את הכוח שבי, שרדום.

העיניים שלך הן אש, שנהרות לא יכבו אתם, מספיק להיות טיפש, כדי להבין מה עובר שם, כמה סערות, כמה בדידות, כמה אהבה על אש נמוכה, כמה פיזור, כמה חדות, אתה פשוט כישלון של הצלחה. לא צריך לעשות ניתוח, כדי לדעת שהלב שלך עשוי מזהב, להסתכל לך בעיניים מספיק בטוח, כדי לדעת מה קורה איתך עכשיו. לא צריכה לגעת בך, כדי לדעת כמה אתה בוער, מספיק מבט קטן שלך , כדי להבין שאתה משהו אחר.

מותר לי לעשות טעויות, ולעמוד בסיטואציות מביכות, כי אני בן אדם. אבל אסור לי לבכות שעות, להישאר בלי כוחות, כי אמרתי משהו מטומטם. מותר לי להיות, הכי משוחררת בעולם, לעמוד מול עצמי ולהודות שטעיתי, מותר לי להמשיך לחיות, בלי רגשות אשם, או סחבת של מתח אידיוטי. גם אם העולם התהפך, והוא לא, זה לא עסק שלי. ולא אכפת לי איך, מבחינתי זה בעיה שלו, שהוא התהפך בגללי. לא מוכנה סתם, להציק או להכאיב לעצמי, מספיק לי הכאב שלא בחרתי, ואם יש כאב מיותם, או סתם כאב פתאומי, אני לא צריכה לאמץ אותו באופן אוטומטי. מותר לי להגיד שלא אכפת לי, וששכחתי את זה מזמן, גם כשזה לא נכון, אסור לי לייסר את עצמי, לדפוק את הראש בקיר או בשולחן, ולא להצליח לישון. מותר לי קצת לבכות, ממש קצת, אם צריך, אבל לא להרגיש בתשעה באב, וכן, מותר לי לחכות, עד שיעבור התסביך, או עד שיבוא זה שאחריו.