גיבור

אגמור פה,

עשיתי די.

לא כל חבריי הגיעו עד כאן.

 

אשחרר, ארפה, אצנח.

 

כבר הרבה גופות השארתי מאחריי,

אויבים, מתבוססים בדמם.

 

ומי אני בכלל? איך העזתי להגיע עד כאן?

פה רק גיבורים נמצאים.

(ואני, כמו שאני יודע, איני גיבור.)

 

אשחרר, אמשיך מכאן לביתי, אהיה פשוט,

הרי זה מי שאני.

פשוט.

 

האמת, שכבר הרבה פעמים החזרתי חרבי לנדנה,

היטבתי בגדיי,

פניתי לחזור.

 

אך קול קטן, קול לא-יסף, הדהד בראשי, 

שאל בזהירות אם אני יודע מי אני,

לאן אני שייך.

 

טען שאני מהגיבורים,

שזה שהגעתי עד כאן זה לא במקרה.

 

סיפר שקרבות גדולים תלויים בזה שאמשיך, בזה שלא אחדל.

 

ואתעודד, ואבין שאכן לכך נועדתי.

 

נועדתי להמשיך בגיבורים ככל שאוכל.

עד אפול ואשבר, עד יכלה כוחי!

לכאן אני שייך, אין לסגת!

 

אין מי שיחליף, אין במקום.

עד אפול ואשבר, עד יכלה כוחי.

 

וקול קטן לי לוחש: גיבור