יצירות של שה"י פה"י | יצירות ש-שה"י פה"י אהב

שוב הקיץ מגיע
והכל מיטלטל.
שוב בועט בהכל
משהו בבטן מתפרץ.
הרצון הזה לצאת
לצאת מהכל,
פשוט ללכת,
וכמה שיותר רחוק.
שוב הקיץ מגיע
ואני רוצה לפרוץ
אולי לבקוע.

אני עצלן,
סתם לא-גיבור לא-יוצלח.
לא עומד בקשיי,
לא מתמודד בגבורה.

כזה שתמיד בסוף הקרב -
נמצא על הרצפה.

****

אני גיבור,
תמיד מנסה לצאת מהבור,
גם כשקשה -
רק לחתור ולחתור.

תמיד מתמודד,
גם כשבסוף איני זה שנשאר עומד.

****

זה הכל עניין של מבט.

מבט חיצוני רואה,
מחפש תוצאות,
נמדד בכמויות.

אהבה מוחלטת,
אינה תלויה בדבר,
כמוהו.

אליה,
האוהבת עד כלות,
וחיה.

ובמעגל החיים,
לפעמים מתבלבלת,
שוכחת מי אוהבת.

וחדל ליבה לפתע,
נכבית,
ואין מושיע.

בצר לה,
נחמה מחפשת,
אצל מאהביה.

אך הם אינם,
מעולם לא היו.
ושוב נשארים רק היא והוא.

ולוקח זמן,
להחליף לבושים צואים,
להתנקות

לרוץ.
דרך בטוחה
ללכת.

שותה עוד כוס קפה,
מעביר דף בספר,
מחשבות עפות,
על שהיה ושיהיה,
על עצמי ועל העם.

האם יהיה בי, יום אחד,
הכח להיות?
הכח לחיות?
הכח?

הכח לא רק לגמור את היום,
לא רק להעביר את הדקות,
הכח להיות יותר.

יותר אני,
יותר עמי,
יותר אלוקי.

ב"ה

רחקתי ממך בעווני,
אבי שלי.
ממצוותך סרתי,
האמת דחיתי.

ואיך אשוב עכשיו,
חסר פנים,
בזוכרי ימי קרבתי אליך,
ימי שעשועיי?

הלא בושה תרכין ראשי,
וכלימה תכסה פניי,
עת אנסה ראשי להרים,
ולצעוד חזרה.

"הורני ד' דרכך, אהלך באמיתך,
יחד לבבי ליראה שמך."

ב"ה
חבר ‏ יקר!
מה עשית בליבי, אינך יודע.
איך שינית את כולי, די ברגע
מאדם - לאדם, מעוד אחד - לאחד.
מנר - לאור, ומנלחם - למנוחם
אינך שמת לב, אני חושב.
אבל משפט פה משפט שם, גילו עולם
דרך חיים נפלאה שרחקנו ממנה,
וחוזרים אנו אליה, מכונה - גאולה:

שוב הקיץ
ואיתו הבקשה לדרור.
מרגיש קצת חנוק,
כאילו יש מרחבים
שאיני פוסע בהם.
מין ציור ענוג
פוסע עם גיטרה על הגב
שמים.

עד היום פחדתי.
פחדתי להציץ פנימה.
לחוות את כל מה -
שיש לי להציע.

היום כבר יותר
מעז להציץ.
ודווקא מציץ ולא נפגע,
מציץ ונמלא עוז וגבורה.

היום כבר יותר
מאמין בעצמי.
בעצם חיי,
בעוצמות נשמתי.

עד היום פחדתי.
אטמתי את האוזניים,
עצמתי חזק את העיניים.

היום כבר מבקש -
גלה נא את כבודך,
בכח גדולת ימינך.

קורא ורוצה לבכות
על כל ים הכאב הזה.

קורא ורוצה לקרוא
תיגר על כל הכאב הזה.

רוצה שנאמין.
לא רק באלוהים,
חיצוני, מנותק,
מתוכנו

רוצה שנאמין,
באלוקים גדול וחי,
משמי-שמים,
ועד תחתיות ארץ.

אלוקים החי בישראל,
באומה בכללה,
ועד הפרט,
ועד אליי.

רוצה שנאמין.
לא רק נדבר,
והלב,
ימרר בבכי.

"סברי מרנן!"
"לחיים!"
"ברוך אתה אלוהי בורא הכאב!"
"אמן! אמן!"

ואולי הגזמנו?
מבלי משים
קידשנו את הכאב?

רצינו להיות אמיתיים,
לא לשיר ביופי
מלוקק וחיצוני.

וכבר איננו מאמינים שאפשר.
שאפשר לחיות בעוז,
שאפשר למצוא.

מאמינים ששיר מהלב,
בהכרח מגיע מכאב.

אז רק רציתי להודיע רבותיי,
שאף שאומנם איני כדאי,

כל הלילה ער
חולם.
צועק את
השקט.
בוכה את
חולי הבריא.
משתגע את
הנורמלי.
תוהה על
הברור.
מבכה ורוגז
על מוות וחיים.

אך דבר אחד ברור!

רצוני בחיים.
אותם חיים - מהם?
אני -מה?

נאלם הדיבור.
גם הדיו חדל.

אך דבר אחד ברור!

רצוני בחיים!

שפע חיים,
גבורת חיים,
ללא חת, ללא

כשאלוקים ברא את החושך,
הוא ברא לנו ירח,
שיראו שיש תקווה בעתיד.

את הירח שם גבוה,
שנתאמץ לגבוה,
ויש כמה שישר מתייאשים.

ילדים מתעופפים,
שמחים, צוחקים, שרים,
והאור שמלווה אותם זורח,
זה אור הירח.

רוצה לגמור איתה.
די, אי אפשר להמשיך ככה.
זה רק תוקע, חונק.
מרגיש כמו עצם בגרון,
לא יכול לנשום.

אני רוצה לרוץ,
היא אומרת עצור.
רוצה לקום,
היא אומרת לישון.

כבר חשבתי לא פעם,
אולי אגרשה.
אולי אכתוב מכתב,
נחמד עם דקל וים,
חוף וציפורים.
וערסל או שמשיה.
הרי זה הכי חשוב.
זוכרת כמה שכבנו שם,
בלי לעשות דבר?
שעות.

אגמור פה,
עשיתי די.
לא כל חבריי הגיעו עד כאן.

אשחרר, ארפה, אצנח.

כבר הרבה גופות השארתי מאחריי,
אויבים, מתבוססים בדמם.

ומי אני בכלל? איך העזתי להגיע עד כאן?
פה רק גיבורים נמצאים.
(ואני, כמו שאני יודע, איני גיבור.)

אשחרר, אמשיך מכאן לביתי, אהיה פשוט,
הרי זה מי שאני.
פשוט.

האמת, שכבר הרבה פעמים החזרתי חרבי לנדנה,

ב"ה

בדרך אלייך, תרמיל קטן על גבי.
בדרך אלייך, בגופי ובליבי.
ואני לא לבד, כל עמי איתי.
אלייך לעד - ירושלים שלי.

בדרך אלייך, ככה כבר דורות.
בדרך אלייך, למרות כל החומות.
ואני לא לבד, כל עמי איתי.
אלייך לעד - ירושלים שלי.

בדרך אלייך, לשמטה ושמעלה.
בדרך אלייך, הרים סביב לה.
ואני לא לבד. כהן גדול פה לצידי.
אלייך לעד - ירושלים שלי.

בדרך