פרק 2:
למחרת, אחר הצהריים ניגשה רעות אל רעיה, "תגידי, אמרת למתן לבוא לארוחת שבת?"
"לא"ענתה.
מתן, היה חבר ילדות של רעות, הם אפילו הדריכו יחד בסניף.
"למה?" שאלה רעיה.
"כי מגיע לו להיות קצת בבית.. הוא מעל שבועיים לא היה עם המשפחה שלו..."
"ומה איתנו? אנחנו לא מספיק משפחתיים בשבילו...?"
רעות אפילו לא הספיקה להגיב. איתי ירד בסערה לסלון עם הטלפון ביד, צועק ש-אלון, חבר שלו מהצבא מגיע אליהם לשבת.
"למה אתה אף פעם לא מודיע מראש?!" רטנה רעיה.
"כי אף אחד לא רוצה לדעת" ענה איתי.
"מה? אני צריכה שתדחוף לי עוד חברים שלך הביתה ואז במוצ"ש תשכנע אותם להתקשר אלי לצאת?!"
"די! בני כמה אתם?! 2 ילדים בני שלוש! אביתר יותר בוגר מכם!" צעקה רעות ללא ציפייה שתעורר כל תגובה "אני עולה למקלחת"
***
"רעיה!" צעק איתי מהמטבח ואחר כך עבר ללחישה "בואי נעשה לרעות קטע.."
"די, נו.. היא צודקת אתה באמת ילד בן שנה. איך נתנו לך להתגייס בכלל?"
איתי צחק ופתח את הברז במטבח. אחרי דקה נשמעה צעקה מהקומה העליונה. "איתי!!! תסגור את הברז במטבח, המים קפואים!!"
"אני שוטף כלים!" צעק בחזרה.
"ממתי אתה שוטף כלים בכלל?!"
***
10 דקות לפני שבת. רעיה ואלון כבר הגיעו. רעת בדרכה למטבח, נתקלה בחברו של איתי.
"היי" חייך אליה אלון
רעות החזירה חיוך מובך. דקה שלמה שנדמתה כנצח עמדו אלון ורעות אחד מול השני. ואלון משיך לחייך לה.
"טוב.. אני חייבת לזוז..." אמרה רעות ואלון מלמל איזה "כן בטח" וזז הצידה.
רעות רצה למטבח, מובכת בצורה קשה. ואיתי, צוחק עד כאב, עד הכאב של הדחיפה שנתנה לו רעות. "כאפת שטות מגיע לך!"
לאחר סעודת השבת נשמעה דפיקה בדלת, מתן עמד, מחייך, מחכה לרעות.
"את באה?" שאל, מחכה לסיבוב הקבוע שלהם בערב שבת, מספרים חוויות מהשבוע, מתעדכנים בשינויים וצוחקים עם חברים. ממש כאילו הם עדיין ילדים.
רעיה ועטרה, חברתה, יצאו גם הן לסיבוב. בדרך עברו ליד הספסל שישבו בו מתן ורעות.
"אני ממש לא רוצה להיות רכלנית.. אבל זה ממש מעניין אותי, אחותך והבחור החמוד הזה שבא לקרוא לה יוצאים?" שאלה עטרה.
רעיה צחקה, "הלוואי.. שני קשים.."
"חבל.. הם נראים מממש חמוד ביחד.." ענתה. ועטרה רק מלמלה "תתפללי על זה"
***
יום בהיר. שבת בבוקר. רעיה, עטרה ורעות יצאו לבית הכנסת.
"רעיה, חגית פה.." לחשה רעות.
"איזה יופי, ה'שדכנית' של השכונה.. עטרה, לכי אליה תמצא לך כמה בחורים, רק תיזהרי שלא יהיו דפקטע" ענתה רעיה, אפילו לא מנסה להסתיר את הזלזול בקולה.
"רעיה, תגידי תודה שהיא הסכימה להכיר לך את את מה-שמו, הנכד שלה.." ענתה רעות.
"אלעד, ותודה.. אני יכולה להסתדר בעצמי"
חגית התקרבה אליהם.
"שבת שלום" אמרה "אני פשוט נורא ממהרת.." והמשיכה לדרכה.
"מה קרה לה?" שאלה רעות
"בטח לא השידוך האחרון שלה היה אסון.." צחקה עטרה שמהר מאוד השתלבה.
"בטח עצבנית על מה שקרה עם אלעד" ענתה רעיה "למרות שהוא היה ממש סבבה, פשוט לא בשבילי.. אמרתי לך"
****
אחר הצהריים ישבו רעות ומתן על הדשא בגנה השכונתית.
"באמת התחלת להתנדב בהדסה?" שאל "איך את מוצאת את הזמן עם הלימודים שלך"
"אתה מכיר את אבא שלי.. תמיד שיגע אותנו ב-'זמן לא מוצאים.. זמן עושים'" ענתה
"כן.. אבל ניראה לי שהמשפט הזה הולך אחרת" צחק מתן, ורעות צחקה את צחוקה המתגלגל שמתן כל כך אהב ורק גרם לו לצחוק יותר.
הוא חייך אליה, ואור השמש קרן על עיניו. רעות מעולם לא הרגישה מובכת לידו, אבל משהו בפעם הזאת גרם לה להרכין את ראשה להסתכל על השא הירקרק.
****
בבוקר יום ראשון, רעות קמה ממיטתה בבהלה כשגילתה שהשעה היא שמונה וחצי.
היא ירדה במהירות למטבח "למה לא הערת אותי?!" צעקה לעבר איתי ששתה קפה בשלווה כחיפשה את צנצנת הקפה.
"עכשיו את רוצה שאני אעיר אותך?" שאל בצחוק.
"איתי, פעם אחת תהיה רציני.. אני מאחרת, ואני עייפה כי לא נתת לי לישון בלילה עם השיחות טלפון שלך עד ארבע לפנות בוקר" ענתה
"בעייתך ששמעת אותי עד החדר שלך כשאני הייתי במטבח"
"מצחיק משהו.." אמרה ויצאה מהבית. אחרי שניה חזרה "רעיה לקחה את האוטו!"
"אל תצפי שאני אקח אותך או אתן לך את האוטו..."
"תיסע באוטובוס, קרציה" ואיתי בתגובה זרק לה את המפתחות.
כשהגיעה קנתה לעצמה כוס קפה מהדוכן ליד ורצה אל עבר הכיתה שלה. בדרכה נתקלה בבחור עיר ושפכה עליו יותר מחצי מכוס הקפה שלה.
"אני כל כך מצטערת!" אמרה
"זה בסדר" ענה.
רעות התכופפה להרים את כוס הקפה והספר שלה מהרצפה ושמה לב שחולצתה התלכלכה בכתמי הקפה.
היא הסתכלה על הבחור שנתקלה בו. חולצתו אף היא היתה מוכתמת.
"אני באמת מצטערת" אמרה שוב.
"זה בסדר, באמת" ענה בחיוך" אוהד, נעים להכיר"
"רעות" ענתה גם היא בחיוך.
"אז.. רעות, אפשר לפצות אותך על חוסר הזהירות שלי ששפך לך את הקפה?"
רעות החלה להגיד משהו אך אוהד מיד חייך אליה שוב ואמר, "אני אבליג בשקט.. היום בערב זה בסדר?"
תגובהתגובות