יצירות של דקלה אלון

רעות ישבה על המיטה שלה מתלבטת אם להתקשר לנויה, בסוף החליטה שכן. היא תתקשר. "היי נויה, זאת רעות.. בא לך לארגן השבת משהו עם כל הבנות מהשכבה?" שאלה. "אה.. כן בטח, זה יכול להיות נחמד" ענתה נויה. הן סגרו על פרטים ונויה עדכנה את הבנות. ============== השבת יצאה לפועל כמתוכנן, כולן חיכו לה. היא התקיימה אצל אחת הבנות באפרת. בשבת בצהריים יצאו כל הסנות לסיבוב קצר באפרת, להמשיך להעלות זיכרונות מהתיכון. לרגע רעות חשבה שהיא דמיינה, אבל לאץ אוהד באמת היה שם, בוהה בעננים שמסתירים את השמש הנעימה. רעות ניגשה אליו, "היי" אוהד חייך אליה, "מה את עושה כאן?" שאל וכמעט נדהם לראות אותה. "שבת עם חברות" ענתה בקצרה " מה איתך? מה אתה עושה כאן?" "את שלי גר כאן." ענה. "יפה.. את זה לא סיפרת לי.." אמרה רעות "בכל מקרה, מה חדש?" "אחותי הקטנה מתחתנת עוד שבועיים..." ענה "וואו.. אחותי הקטנה מתחתנת עוד שבועיים" רעות חייכה "באמת? מזל טוב! למה לא אמרת כלום עד עכשיו?!" "ברח לי מהראש לרגע.." ענה אוהד בכנות "ברח לך מהראש? אחותך מתחתנת ושכחת?" נדהמה רעות, צוחקת. אוהד צחק, "כן.. ותודה" הם שתקו לרגע עד שמישהו קרא בשמו של אוהד. הוא הסתובב וראה את לירז עומדת מולו. הגרוע מכל מבחינתו קרה. כשרעות הסתובבה היא לא האמינה למראה עיניה

רעות שתקה. "תגידי משהו.. בבקשה..." ביקשה רעיה. "מה שאת רוצה" "הוא יודע שאת דתיה, ושאת?" "כן, הוא יודע עלי מלא דברים, וזה לא מפריע לו.." ענתה. "ולך זה לא מפריע? פשוט.. למה?" "הוא נחמד, והכרנו במקרה, וזה ממש בסדר.. גם עכשיו" ענתה רעיה. שתיקה השתררה ביניהן ואחר זמן מה רעות הרגישה צורך לומר משהו, "אני שמחה בשבילך.. ממש, אני פשוט מעכלת.. ואני לא יכולה לשפוט אותך, אף אחד לא יכול..." רעיה חייכה "תודה" רעות הנהנה "אני בטוחה שתעשי את מה שהכי נכון בשבילך, ועכשיו.. אני רוצה ללכת לישון, אז לילה טוב" רעיה חיבקה אותה באהבה ונתנה לה ללכת. רעות נכנסה לחדרה, נשכבה על המיטה אך לא הרגישה עייפה כלל, היא חשבה על רעיה וההחלטות שלה, למרות היותה אדם מבוגר ואחראי. ****** שעה לאחר מכן נכנס אוהד לביתו, "היי" אמר בחיוך. הדר, אחותו הגדולה הציצה מהמטבח לראות מי הגיע, "איפה היית?" שאלה. "יצאתי" ענה אוהד. "מאז שביקשתי ממך להביא לי את הארנק? רוצה קפה?" "לא" ענה אוהד, צוחק "היה לי מספיק היום" "אז יצאת? לאן? עם מי?" שאלה הדר בהתעניינות. "רעות, את מכירה אותה, היא ודודה שלה ביקרו אותנו בבית לפני שנים.." "רעות? זאת עם העיניים היפות? והחיוך החמוד הזה? היא כל כך חמודה! איך היה לך?" "בסדר.. היא ממש נחמדה" ענה אוהד "שלחת לה הודעה? התקשרת, משהו?" ביררה "לא.. אבל ראית את אלישבע?" אלישבע, אחותו הקטנה של אוהד, בשנה. "יצאה.. עם אלעד, דייט משהו, השיגה אותך כבר.." ענתה הדר בצחוק. אוהד התחיל ללכת לחדרו, "לאן אתה הולך?" שאלה הדר " להתקשר אליה?" אולי" ענה ונכנס לחדרו. "תמסור לה דש!" צעקה הדר אחריו, אבל אוהד כבר לא שמע אותה. הוא התיישב על המיטה שלו.חטשב על זה שנדר צודקת, אך באותו רגע התפרצה לחדרו, "התקשרת?" "נודניקית! לא התקשרתי עדיין, ואם לא תפריע לי אז אולי בסוף אני אצליח!" ענה. "טוב, סליחה.." צחקה הדר. *** רעות לא הצליחה לעצום עין אחת , היא הרגישה מן הרגשה מוזרה שאותה מתרחקת ממנה, משתנה. 'תפסיקי לחשוב על זה' מיהרה לומר לעצמה וידע שהיא צריכה משהו שיסיח את דעתה. לפתע נשמע רטט מהטלפון שלה שלידה. 'היי, את ערה?' שאל אוהד, וההסחה שחיכה לה הגיעה. היא מיהרה לכתוב לו וכך המשיכו שעות ארוכות אל תוך הלילה, והיא לא חשבה על מה שמדאיג אותה לו לשניה אחת. **** רעות קמה מהמיטה כשחיוך נסוך על פניה. היא התיישבה עם הקפה שלה ליד השולחן יחד עם רעיה, מאחלות אחת לשניה בוקר טוב. "הרבה זמן לא דיברת עם מתן... מה קרה?" שאלה רעיה. "סתם.. פשוט לא דיברנו.. צריך סיבה?" רעי הסתכלה עליה בחשד "ממה את מתחמקת? אולי ממתן את יכולה אבל לא ממני.." רעות נאנחה "סתם.. בשבת כשישבנו לדבר על הדשא זה לא היה כמו תמיד, הוא הסתכל עליי מוזר ו.." "...ואת מרגישה משהו? נכון?" המשיכה רוצה רעיה, בשאלה לא שאלה. "לא!" התנגדה רעות מיד. "רעות.." "זה לא אפשרי טוב?! הוא כמו איתי, אח כזה, הוא החבר הכי טוב שלי.." "בדיוק בגלל זה." ענתה רעיה "ולהתעלם ממנו זו לא הדרך, הוא היה שם בשבילך כשאחרים לא היו. הוא לא כעס, לא ברח כשהיו לך רגעים קשים, הוא פשוט היה שם, הקשיב וספג את כל הכאב שלך.. לא חשבת שזה יגיע?" רעות שתקה וזיכרונות הציפו אותה. *** רעות בת ה-14 רצה ודמעות זולגות על לחיה, היא לא ידעה לאן היא רצה. היא רצתה להתרחק מהכל. שוב, אלו שהיו אמורות להיות חברותיה השפילו אותה וגרמו לה להרגיש נמלה בעולם של פילים. הרגליים שלה כאבו, היא הייתה מותשת. היא התרחקה מאוד. מאחורי העצים התגלה לעיניה אגם קטן ויפיפה, ריק מאדם. היא התיישבה על הספסל ונתנה לעצמה פשוט לבכות, ללא כל אפשרות לעצור את הדמעות. "הכל בסדר?" שאל מישהו מאחוריה. רעות מיהרה לנגב את הדמעות שהכתימו את לחיה והסתובבה. עמד מולה נער, בערך בן גילה ומבט מודאג על פניו. הוא לא חיכה לתשובה. "אפשר?" שאל והצביע על הספסל שבו ישבה רעות. היא הנהנה וזזה מעט הצידה. הוא התיישב לידה "אני מתן" אמר בחיוך. "רעות" ענתה וניגבה דמעה שזלגה על לחיה. "את רוצה לספר מה קרה?" שאל. מה? למה שמישהו ירצה לדבר איתה חשבה. היא סיפרה לו על ההשפלה שעברה ע"י בנות כיתתה, שהיא לבד ואין לה חברות. "אני יכול להיות חבר שלך.. זה לא מחליף חברות.. אבל.." ענה בחיוך קטן. "אתה בטוח" שאלה בחשש. "בטח" ענה רעות ניגבה שוב את דמעותיו כשהגיש לה טישו והציע ללוות אותה הביתה, אפילו שהיא רחוקה. ומאז הם חברים קרובים. הוא מעולם לא עזב, כעס, נטש, ברח. תמיד היה בשבילה וליווה אותה בכל רגע, גם כשעברה לתיכון בירושלים, והמצב שלה השתפר הם תמיד נשארו קרובים. *** "את צודקת.. אבל עדיין" אמרה לרעיה תוך כדי שהיא לוקחת את התיק שלה מהספה ויוצאת להתנדב בבית החולים. *** רעות עמדה מול החלון הגדול, בוהה בעננים וחושבת. "שלום למתנדבת הצדיקה!" אמר מתן כשהגיע מאחוריה. "מתן, מה אתה עושה כאן? אתה לא אמור להיות בבסיס?" שאלה בהפתעה. "הייתי בסביבה וניחשתי שאת כאן אז באתי לבקר, הרבה זמן לא דיברנו" "כן.." ענתה רעות, שוב שוקעת במחשבות. "יש לי כמה דקות, רוצה קפה?" הציע ורעות נענתה בחיוב. "מה חדש אצלך?" שאלה רעות. "רציתי להגיד לך משהו" מיד כעמד מתן לענות משהו שאלה אותם המלצרית מה הם ירצו להזמין. כשהלכה חזר מתן לתשובתו. "מה חדש? אממ.." שתק לרגע, ולאחר מכן ענה "אני יוצא עם מישהי כבר חודשיים" שתיקה קצרה השתררה ביניהם, אך רעות השתדלה במהירות לשבור אותה, "וואי, חודשיים.. רציני.." מתן הנהן בחיוך "מה איתך?" רעות התלבטה אם לספר לו על אוהד, אך במקום זאת ענתה "לא" מישהו קרא בשמה. "אהה כן.. מה רצית להגיד לפני שהמלצרית הזאת באה?" "לא משנה.." ענתה רעות ומעט עצב בקולה ומהירה להתנצל בפני מתן והלכה. והוא צופה בה מתרחקת.

הלכתי לכיוון הספסל שבו אליה חיכה לי. 'היי' חייך וזז אלכסונית כדי שאשב לידו. ' מה קורה?' חייכתי חזרה. דיברנו. המון. ולפתע נהיה בינינו שקט. 'אילה,' הוא אמר 'בואי נתחתן' נסענו לירושלים להורים של אליה לספר... ובדרך חשבתי. המון. אנחנו מכירים מעל שנתיים, מאיזו פעילות שהשתתפנו בה יחד ביישוב. לקח הרבה זמן עד שהחלטנו לצאת, האם זה מתאים עכשיו, אם יש טעם, איך יהיה... היו קצת פחדים. אבל התגברנו.. אליה הדליק את הרדיו. הידיעות על פינוי הגוש זרמו. הבית שלי! איך אפשר 'לפנות' את הבית שלי?! ממש לגרש! משתמשים במילים יפות. אליה הציץ בי. במשך התקופה שיצאנו תמיד אמרנו שכשנתחתן נגור בנצר חזני. בהיתי באוויר. 'אילה, יהיה בסדר. את תראי' לחש. היה לו קשה בדיוק כמוני. הוא כל כך התחבר למשפחה שלי, לבית שלי, שנדמה כאילו הוא ממש גר בנווה דקלים.. כשהוא בכלל ככ רחוק. השבועות חלפו. נקבע יעד ל'פינוי' וכך גם לחתונה. בדיוק 3 ימים אחרי התאריך המיועד.. כשקבענו את התאריך רצינו שזה יהיה לפני.. יצאנו בקו המחשבה שאנחנו לא נגורש ונגור בגוש. בכיתי המון. התגעגעתי לאליה, הייתי לחוצה, ורציתי שהכל יגמר. שנישאר בבית. כאילו זה סתם חלום רע. אבל עם כל ידיעה שהגיעה זה רק היה נראה כאילו זה באמת עומד לקרות. אליה היה באחד היישובים הצמודים. מחזק, מרחוק. החיילים הגיעו הביתה ודיברו עם תפארת ויהודה- האחים שלי. אמא שלי יצא לדבר איתם בחוץ. בין הדמעות שמעתי אותה אומרת בקול 'הבת שלי מתחתנת עוד מעט! וזו ההרגשה שתהיה לה? לנו?! זה אבסורד שהארוס שלה פה באחד היישובים ליד מנסה לחזק במקום לשבת בבית עם החברים שלו. שאילת שלי לא קופצת ורוקדת אלא בוכה על הבית?!' הקול שלה נחנק ונבלע בחיבוק של של אבא שלי. ההורים שלי נכנסו הביתה עם תפארת ויהודה. דפקה בדלת הפתוחה. בלי להיראות בכלל בכניסה. יהודה יצא ואחרי שניה נכנס לקרוא לאבא. שמעתי את הקול של אליה. הדמעות התייבשו על הלחיים שלי. אבא קרא מבחוץ לאמא והיא יצאה. אמר לה משהו וחזרה, מחייכת חיוך גדול אליי. *** אחת החברות של תפארת, מאפרת במקצועה הגיע אליי לחדר, לאפר אותי. אמרתי לתפארת שאני לא ככ רוצה להתאפר, אבל אחותי הקטנה יעל חייכה חיוך קטן ואמרה, 'את יפה מאוד, אבל גם את צריכה להיות יפה בשביל אליה..' צחקתי ככ חזק עד שכאבה לי הבטן. ודמעות שוב החלו לזרום. נכנסתי לשמלה הלבנה החלקה שלי. ככה פשוטה. ככה יפה ויצאתי מלווה באבא ואמא לחצר הגדולה שלנו. לשבת בכיסא הכלה היפה שלי. החברים מהיישוב ואפילו מהיישובים ליד הגיעו כדי לעזור. צלם וכליזמר. בשביל חתונה קטנה בחצר, ממש כמו פעם. רב היישוב הגיע לחתן אותנו. אליה התחיל להתקרב אלי ולא יכולתי שלא לבכות. הוא בכה גם. המון דמעות זלגו לו מהעיניים. הוא לחש לי, 'אני אוהב אותך אילת. אני אוהב את הבית. ואיפה שלא נהיה יהיה טוב. אני בטוח שה' מקשיב' כזה צדיק! מילים של ילד, מה עוד יש להגיד.. אמונה תמימה וזה הכל. אבא ואמא החזיקו אותי, ליוו אותי לחופה. ואליה על אף הכל עמד בחיוך. שמח לראות אותי אבל עם דמעה קטנה זולגת מהעין. 4 שכנים מחזיקים את הטלית מעל הראש שלנו. חיילים מסביב- וגם העיניים שלהם לא יבשות, ואני רואה. אפילו שהם מנסים לבכות בסתר. דגלי ישראל, ודגלים כתומים בכל מקום. הקול של אליה רעד 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל' ראיתי מטושטש מרוב הדמעות. רק הרגשתי שאליה ענד לי את הטבעת עד חצי האצבע המורה. שפשפתי את העיניים, מבלי למרוח את האיפור העדין שהיה עליי. רציתי לראות את הבית. הגגות האדומים. העצים. הגנים. הפרחים. הדגלים. האנשים. הילדים המשחקים. עם החיילים הטובים ששומרים עלינו אבל לא אלה שמגרשים אותנו מהבית. ראיתי שהחייל שעמד ליד אחי רצה להאיץ בנו לסיים את הטקס כדי שנצא, אבל הוא לא היה מסוגל. ראיתי את ההתחבטות שלו. הבית. אוי הבית. אליה אפילו בכה יותר ממקודם. 'אם אשכחך ירושלים..' שמעתי אנשים נשנקים. '...תשכח ימיני..' אני כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי ונשענתי מעט על אמא שלי שלשמאלי ומיררתי בבכי. 'תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי' יהודה חיבק את תפארת. כל אבא חיבק את ילדיו. הרב הזיל דמעות. 'אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי' אליה שבר את הכוס. הרב עטף את אליה בחיבוק. בדיוק באותו הרגע עצר האוטובוס שהיה צריך להוציא אותנו מהיישוב. אליה החזיק לי בעדינות את היד. הידיים שלנו רעדו. מהתרגשות. מככ הרבה דמעות. הוא חיבק אותי במן יראה כזו והרטבתי לו את החולצה הלבנה היפה בדמעות. ראיתי מישהו מקפל את הטלית ביחד עם הדגלים. אחרי זה כבר לא ראיתי כלום. בעיניים מטושטשות עטופה בחיבוק הירא של אליה והיד העדינה של אמא שלו מאחוריו עלינו לאוטובוס. בכיתי המון. לא הפסקתי לבכות. והיום? מעל עשר שנים אחרי, אליה ואני עדיין מחכים לחזור. לגור בנצר חזני.

פרק 2: למחרת, אחר הצהריים ניגשה רעות אל רעיה, "תגידי, אמרת למתן לבוא לארוחת שבת?" "לא"ענתה. מתן, היה חבר ילדות של רעות, הם אפילו הדריכו יחד בסניף. "למה?" שאלה רעיה. "כי מגיע לו להיות קצת בבית.. הוא מעל שבועיים לא היה עם המשפחה שלו..." "ומה איתנו? אנחנו לא מספיק משפחתיים בשבילו...?" רעות אפילו לא הספיקה להגיב. איתי ירד בסערה לסלון עם הטלפון ביד, צועק ש-אלון, חבר שלו מהצבא מגיע אליהם לשבת. "למה אתה אף פעם לא מודיע מראש?!" רטנה רעיה. "כי אף אחד לא רוצה לדעת" ענה איתי. "מה? אני צריכה שתדחוף לי עוד חברים שלך הביתה ואז במוצ"ש תשכנע אותם להתקשר אלי לצאת?!" "די! בני כמה אתם?! 2 ילדים בני שלוש! אביתר יותר בוגר מכם!" צעקה רעות ללא ציפייה שתעורר כל תגובה "אני עולה למקלחת" *** "רעיה!" צעק איתי מהמטבח ואחר כך עבר ללחישה "בואי נעשה לרעות קטע.." "די, נו.. היא צודקת אתה באמת ילד בן שנה. איך נתנו לך להתגייס בכלל?" איתי צחק ופתח את הברז במטבח. אחרי דקה נשמעה צעקה מהקומה העליונה. "איתי!!! תסגור את הברז במטבח, המים קפואים!!" "אני שוטף כלים!" צעק בחזרה. "ממתי אתה שוטף כלים בכלל?!" *** 10 דקות לפני שבת. רעיה ואלון כבר הגיעו. רעת בדרכה למטבח, נתקלה בחברו של איתי. "היי" חייך אליה אלון רעות החזירה חיוך מובך. דקה שלמה שנדמתה כנצח עמדו אלון ורעות אחד מול השני. ואלון משיך לחייך לה. "טוב.. אני חייבת לזוז..." אמרה רעות ואלון מלמל איזה "כן בטח" וזז הצידה. רעות רצה למטבח, מובכת בצורה קשה. ואיתי, צוחק עד כאב, עד הכאב של הדחיפה שנתנה לו רעות. "כאפת שטות מגיע לך!" לאחר סעודת השבת נשמעה דפיקה בדלת, מתן עמד, מחייך, מחכה לרעות. "את באה?" שאל, מחכה לסיבוב הקבוע שלהם בערב שבת, מספרים חוויות מהשבוע, מתעדכנים בשינויים וצוחקים עם חברים. ממש כאילו הם עדיין ילדים. רעיה ועטרה, חברתה, יצאו גם הן לסיבוב. בדרך עברו ליד הספסל שישבו בו מתן ורעות. "אני ממש לא רוצה להיות רכלנית.. אבל זה ממש מעניין אותי, אחותך והבחור החמוד הזה שבא לקרוא לה יוצאים?" שאלה עטרה. רעיה צחקה, "הלוואי.. שני קשים.." "חבל.. הם נראים מממש חמוד ביחד.." ענתה. ועטרה רק מלמלה "תתפללי על זה" *** יום בהיר. שבת בבוקר. רעיה, עטרה ורעות יצאו לבית הכנסת. "רעיה, חגית פה.." לחשה רעות. "איזה יופי, ה'שדכנית' של השכונה.. עטרה, לכי אליה תמצא לך כמה בחורים, רק תיזהרי שלא יהיו דפקטע" ענתה רעיה, אפילו לא מנסה להסתיר את הזלזול בקולה. "רעיה, תגידי תודה שהיא הסכימה להכיר לך את את מה-שמו, הנכד שלה.." ענתה רעות. "אלעד, ותודה.. אני יכולה להסתדר בעצמי" חגית התקרבה אליהם. "שבת שלום" אמרה "אני פשוט נורא ממהרת.." והמשיכה לדרכה. "מה קרה לה?" שאלה רעות "בטח לא השידוך האחרון שלה היה אסון.." צחקה עטרה שמהר מאוד השתלבה. "בטח עצבנית על מה שקרה עם אלעד" ענתה רעיה "למרות שהוא היה ממש סבבה, פשוט לא בשבילי.. אמרתי לך" **** אחר הצהריים ישבו רעות ומתן על הדשא בגנה השכונתית. "באמת התחלת להתנדב בהדסה?" שאל "איך את מוצאת את הזמן עם הלימודים שלך" "אתה מכיר את אבא שלי.. תמיד שיגע אותנו ב-'זמן לא מוצאים.. זמן עושים'" ענתה "כן.. אבל ניראה לי שהמשפט הזה הולך אחרת" צחק מתן, ורעות צחקה את צחוקה המתגלגל שמתן כל כך אהב ורק גרם לו לצחוק יותר. הוא חייך אליה, ואור השמש קרן על עיניו. רעות מעולם לא הרגישה מובכת לידו, אבל משהו בפעם הזאת גרם לה להרכין את ראשה להסתכל על השא הירקרק. **** בבוקר יום ראשון, רעות קמה ממיטתה בבהלה כשגילתה שהשעה היא שמונה וחצי. היא ירדה במהירות למטבח "למה לא הערת אותי?!" צעקה לעבר איתי ששתה קפה בשלווה כחיפשה את צנצנת הקפה. "עכשיו את רוצה שאני אעיר אותך?" שאל בצחוק. "איתי, פעם אחת תהיה רציני.. אני מאחרת, ואני עייפה כי לא נתת לי לישון בלילה עם השיחות טלפון שלך עד ארבע לפנות בוקר" ענתה "בעייתך ששמעת אותי עד החדר שלך כשאני הייתי במטבח" "מצחיק משהו.." אמרה ויצאה מהבית. אחרי שניה חזרה "רעיה לקחה את האוטו!" "אל תצפי שאני אקח אותך או אתן לך את האוטו..." "תיסע באוטובוס, קרציה" ואיתי בתגובה זרק לה את המפתחות. כשהגיעה קנתה לעצמה כוס קפה מהדוכן ליד ורצה אל עבר הכיתה שלה. בדרכה נתקלה בבחור עיר ושפכה עליו יותר מחצי מכוס הקפה שלה. "אני כל כך מצטערת!" אמרה "זה בסדר" ענה. רעות התכופפה להרים את כוס הקפה והספר שלה מהרצפה ושמה לב שחולצתה התלכלכה בכתמי הקפה. היא הסתכלה על הבחור שנתקלה בו. חולצתו אף היא היתה מוכתמת. "אני באמת מצטערת" אמרה שוב. "זה בסדר, באמת" ענה בחיוך" אוהד, נעים להכיר" "רעות" ענתה גם היא בחיוך. "אז.. רעות, אפשר לפצות אותך על חוסר הזהירות שלי ששפך לך את הקפה?" רעות החלה להגיד משהו אך אוהד מיד חייך אליה שוב ואמר, "אני אבליג בשקט.. היום בערב זה בסדר?"

רעות נכנסה הביתה וזרקה את התיק שלה על הרצפה. "מה זה הפרצוף הזה?" מיהרה רעיה לשאול. "אין לי שום פרצוף" אמרה והתכוונה להיכנס לחדרה. "שבי" ציווה רעיה והצביע על הספה. רעות נשמעה וסיפרה שדיברה עם מתן. "מה הוא אמר לך?" "שהוא יוצא עם מישהי כבר חודשיים" ענתה, והיה נראה בבירור שזו לא התשובה שלה ציפתה רעיה. "אבל לא אכפת לי" המשיכה "הוא רק חבר טוב ושום דבר חוץ מזה, רוצה קפה?" "סיפרת לו על אוהד?" שאלה רעיה והתעלמה מההצעות לקפה. "ניסיתי.." ענתה ונכנסה לחדרה להתכונן לדייט עם אוהד. מאוחר יותר יצאה לרחוב החשוך והריק. "היי" אמר אוהד בחיוך, כשבדיוק חצה את הכביש למולה. רעות נבהלה. "לא התכוונתי להבהיל אותך" התנצל "זה בסדר" ענתה רעות ונכנסו לשבת בבית הקפה. מיד כשנכנסה יכלה לראות שפרצוף מוכר מסתכל עליה, היא התקרבה מעט אל הדמות והבינה מאיפה הבחורה מוכרת לה. לפני שנים, בית הספר בירושלים, חברת ההשפלות. היא ניגשה אליה ובנימוס בלבד אמרה לה שלום. אירית לא הסתכלה לה בעיניים, לא היה לה אומץ. רעות חזרה לשבת מול אוהד והם העבירו את הערב בלא הרבה מידי דיבורים על מה שקרה עם אירית. *** רעות יצאה מבית הקפה והתקדמה הביתה. זה היה לילה קריר ללא הרבה אנשים ברחוב. לפתע שמעה קול בכי וילדה יושבת על המדרכה בקצה הרחוב. היא התקדמה אל הילדה, שנראתה בערך בת 12. שוב קפץ לראשה זיכרון המפגש הראשון עם מתן. "מה קרה? את בסדר?" מיהרה לשאול "אין לי איפה להיות" ענתה הילדה "אני בטוחה שיש מישהו שממש משתגע מדאגה ומחפש אותך, איך קוראים לך?" "שחר, ואני בטוחה שאף אחד לא מחפש אותי" "שחר, אני בטוחה שזה לא נכון, את רוצה לספר לי מה קרה?" ביקשה רעות. "אף אחד לא דואג לי, ההורים שלי עסוקים בעצמם, ואיבדתי את החברה היחידה שלי" רעות הסתכלה בעיניה של שחר ומשהו בהן הזכיר לה אותה שוב, כשהכירה את מתן. "בואי, אני אקנה לך משהו חם לשתות ואני אלווה אותך הביתה" אמרה רעות. "אני לא רוצה ללכת הביתה." מחתה שחר. "שחר, בבקשה.. בשבילי ובשביל ההורים שלך לכי הביתה, אני יודעת שזה קשה ולא תאמיני כמה אני מבינה אותך, אבל תלכי לישון ומחר תרגישי יותר טוב, מבטיחה." ענתה רעות. שחר סירבה והנידה בראשה. "בסדר.. בואי נלך קודם לטיול" כשהגיעו לאגם המבודד של רעות התיישבו על הספסל וסיפרה רעות לשחר מה קרה לה בבית הספר עם ה"חברות" שלה. "את סולחת לה?" שאלה שחר והתכוונה למי שבאופן תמידי תמיד השפילה אותה, חברה של אירית. "אני לא יודעת.." ענתה רעות בכנות. היא תמיד נאבקה בשאלה הזו ולא הצליחה להגיע לפתרון, איך אפשר לסלוח כל כך מהר על דבר כל כך כואב? "אני צריכה לסלוח לחברה שלי?" שאלה שחר. "אני לא יודעת, את זה רק את יודעת" ענתה רעות "ורק את מחליטה, אבל תדעי שתמיד יש לך הזדמנות להתחיל מחדש, לא משנה מה קרה ואיפה את נמצאת" "המקום הזה יפה" אמרה שחר. רעות חייכה לעצמה. באגם הזה, הטביעה את כל הצער שלה, והדמעות שלה התערבבו עם המים שבאגם, עד שהכל שקע. והיא לא חזרה להרגיש את זה יותר. שחר קמה "לאן את הולכת?" שאלה רעות "הביתה" ענתה שחר. *** רעות נכנסה הביתה. "מה קרה? ממש מאוחר.. זה קשור לאוהד?" שאלה רעיה בדאגה. "לא, ממש לא.." ענתה רעות, וסיפרה לה על שחר. "וואו.." אמרה רעיה. "כן.. " הסכימה רעות "היא ממש מזכירה לי את עצמי ואני לא מפסיקה לחשוב עליה" רעיה חיבקה את רעות "אני בטוחה שעכשיו היא מרגישה יותר טוב, בזכותך!" רעות חייכה, אחלה לרעיה לילה טוב ונשכבה במיטה. היא חשבה על מתן. היא הבינה שמתן שינה את צורת ההסתכלות שלה על השנה שעברה עליה אז, ושהיא לא צריכה שום אגם כדי להטביע בו את הצרות שלה, היא יכולה לפתור אותם. בלי אגם ולשכוח ממה שקרה- אם זה מתן, רעיה, או עצמה. *** אחרי כמה שבועות ניגשה רעיה לרעות . "תגידי, סיפרת למישהו על.." שאלה "לא, מה פתאום.." ענתה "את יוצאת איתו עכשיו?" "כן" ענתה בחיוך ויצאה, רעות יצאה אחריה גם לבית הקפה עם אוהד. וכשישבו יחד היא שמה לב שמשהו מטריד את אוהד, מעבר לגבה של רעות משהו משך אל תשומת ליבו והוא התלבט אם להגיד משהו לרעות, אך חזר לבהות בקפה שלו. *** "מה עובר עליך?" שאלה הדר את אוהד כשנכנס לביתו בפרצוף המום. "מה עובר? די הרבה.." ענה. "אפשר שתסביר?" ביקשה. "לא ממש צריך..." אמר אוהד "ראיתי את לירז" הדר כמעט הפילה את הספל שבידה והסתכלה על אוהד בהלם. "היא אמרה לך משהו? אמרת לרעות?" "אני די בטוח שהיא בכלל לא שמה לב שהייתי שם ולא אמרתי לרעות כלום.. מה יכולתי להגיד?!" אמר אוהד. "אהה, לא...אולי שכמעט התחתנת עם לירז לפני שנתיים?!?!"

אני האחת שלך. שכל הזמן רק חיכתה לך, זו שניסתה להטביע את הצער בדברים לא דברים כי לא היית שם. זאת שדמעות של ציפייה נספגו בכרית. ומילים יפות נשמעו רק באוויר. אני האחת שאוהבת אותך. אתה האחד. האחד שחיכיתי לו. שיוכל לאהוב אותי הכי בעולם, ואני אותו. שכל חיינו יהיו צרופי אושר. ודמעות עצב יהפכו דמעות אושר, ואם יהיו דמעות עצב כבר לא אבכה אותן לבד, אלא איתך. אז עכשיו אני כאן, עומדת בשביל הומה. יש רוח חזקה, היא מאיימת להפיל אותי. אתה שומע אותה? ויורדות הדמעות, אתה מרגיש אותן? אתה מרגיש איזשהו דגדוג בלחי? עצב בלב? או אולי יש רוח שמאיימת להפיל אותך, והדמעות יורדות לך ולכן אני מרגישה את העצב בלב? אז אתה רואה? אני מרגישה! אתה מרגיש? בבקשה תן סימן חיים, תראה לי שאתה פה... אז עכשיו אני כאן. כשבשביל עוברים רק זוגות שהודפים אותי מהאזור. ואני מסתכלת סביב ומחפשת אותך. אבודה. איפה אתה? אני כאן. מחפשת. מרגישה. אתה פה? אתה יכול לבוא?

בשבע בערב התקדמה רעות לכיוון בית הקפה הקטן שליד האוניברסיטה. כשנכנסה ראתה את אוהד יושב ומחכה לה. "היי" אמרה לו "חיכית הרבה זמן?" אוהד חייך, "לא, ממש הגעתי" היא התיישבה מולו והם הזמינו, רעות סיפרה לאוהד שהיא לומדת פסיכולוגיה וגרה פה בירושלים והוא סיפר שהוא משרת בצנחנים וגר במודיעין. "דודה שלי גרה שם, וחברה.." אמרה "מה בדיוק עשית כאן הבוקר?" "אחותי שכחה פה את הארנק שלה אתמול" הוא צחק "אגב, מי זאת דודה שלך?" "חוה שמידט" ענתה ולא הבינה למה אוהד חייך. "היא החברה הכי טובה של אמא שלי!" הטלפון של רעות רטט בתיק שלה, איתי התקשר. מיד ניתקה וחזרה לאוהד. לאחר שניתקה שמה לב שאוהד מסתכל עליה. כאילו מנסה להיזכר במשהו. "מה קרה?" שאלה, מעט מבוהלת. "לא, כלום.. הכל בסדר, עכשיו שמתי לב שאת ממש מוכרת לי ואני מנסה להיזכר מאיפה.." הטלפון של רעות רטט שוב "אוהד, אני ממש מצטערת, זה בטח אח שלי, אם אני לא אענה לו הוא ישגע אותי עד שאני אגיע הביתה" אוהד חייך והנהן, רעות יצאה מבית הקפה וענתה. "מה?!?!" שאלה בכעס "איפה המלחיה?" שאל איתי "אתה רציני?! מלחייה?!! אל תתקשר אליי יותר עכשיו!" "טוב, סליחה ששאלתי באמת.. אני אשאל את רעיה..." רעות התכוונה לנתק אך כששמעה שאיתי מתכוון להתקשר לרעיה מיד אמרה, "אל תתקשר אליה עכשיו!" "למה??" שאל איתי בחשדנות "כי היא עסוקה! אני אתקשר אחר כך!" הפטירה וניתקה. כשחזרה לשבת עם אוהד הוא נזכר מאיפה רעות מוכרת לו "פנסילבניה, לפני 5 שנים בערך... זוכרת? את וחיה באתן לבקר את אמא שלי" "נכון!! אז מה אתם עושים פה?" "עלינו לארץ לפני שנתיים..." ענה "מה?" נדהמה רעות "מגניב!" הם המשיכו לדבר עד שעות לא שעות, צוחקים על הזמן שעבר, נזכרים בשטויות. לפני שנפרדו נתן אוהד לרעות פיסת דף עם מספר הטלפון שלו, "תתקשרי אליי" אמר בחיוך. "או שאתה תתקשר אליי..."ענתה והחזירה חיוך תוך כדי שהיא רושמת את מס' הטלפון שלה על מפית. *** רעות נכנסה הביתה וראתה את איתי יושב על הספה בוהה בקיר. "מה אתה חושב לעצמך?!" אמרה רעות בכעס "מה עשיתי?" נבהל איתי" "אל תתמם לי... לא התקשרת אליי פעמיים?!" ענתה "אהה, זה.. ולהזכירך את אמרת שתחזרי אליי ובגללך אכלתי אוכל מגעיל בלי מלח" "תתבגר! היית הולך לבקש מהשכנים.." ענתה "רק חבל שאתה מתנהג כמו ילד ומתפדח לראות את הודיה כהן" "מה? איזה שטויות.. מה הודיה קשורה?" "אהה, כן? כל פעם שהיא עוברת 5 מטר ממך אתה נהיה חיוור" ענתה "ממתי אנחנו מדברים עלי? איפה היית בכלל?" שאל "מה אכפת לך בכלל?" צעקה רעות כשנכנסה לחדרה. היא ראתה את רעיה יושבת על המיטה ומסמסת. "איך היה הדייט?" שאלה רעות את רעיה בחיוך "נחמד מאוד.. איך לך?" היא סיפרה לה הכל על אוהד, ממש כמו החברה הכי טובה. "עכשיו אפשר לדעת מי זה שיצאת איתו?" שאלה רעות בדיוק כשרעיה עמדה לענות איתי נכנס לחדר והתיישב על הרצפה. "על מה מדברים?" שאל " בטוח לא עליך" ענתה רעות "ואתה לא יודע לדפוק?! כנראה שבגלל זה לא הלכת לבקש מלח מהודיה כהן" איתי הסתכל עליה במבט מעוצבן "לידיעתך אני יודע לדפוק, ואפילו מאוד מצטיין בזה.. אבל אני לא עושה לך טובות" אענה איתי ובגובה רעות זרקה עליו כרית. "יש לך תחביב כזה לזרוק עליי דברים..." אמר איתי כשקם לצאת "ואני אלך כדי שלא תהרגי אותי" "טוב שאתה מודה בזה, אני עושה את זה ממש טוב" כשיצא חזרה רעות לשאול אותה על הבחור שיצאה איתו רעיה. רעיה שתקה במשך דקות ארוכות, מתלבטת אם לשתף את רעות לבסוף אמרה "קוראים לו אריאל שלומי" "זה לא הבן של השרה השמאלנית הנוראית הזאת מהכנסת?" שאלה רעות רעיה רק הסתכלה עליה בלי הגיב.

"תקשיב," אמרה עידית לאורי, "ברגע שהבצק תפח קצת אתה פשוט מורח על העיגולים שוקולד ומכניס לתנור, זה הכל" "סבבה" ענה באדישות "מעולה, חייבת לרוץ... אל תשכח.. אני עוד כמה דקות חוזרת" *** דפקתי על הדלת, קריאת 'כן' נשמעה. פתחתי. וראיתי את אורי מורח שוקולד על חתיכות בצק. הנחתי את התיק שלי על הכיסא והצצתי למטבח. "מה את עומדת שם ומסתכלת? כנסי" אמר לי בחיוך. "אני מחכה לעידית, צריך עזרה?" שאלתי. "לא תזיק" חייכתי והפשלתי מעט את השרוולים שלי. הוא הסתכל עלי, לא יכולתי לעצור את עצמי מצחוק. ולא, לא בגלל החיוך שלו, היתה לו נקודה קטנה של שוקולד על הלחי. "אני יודע שאני ממש מצחיק, אבל אני אשמח לדעת מה בדיוק" סימנתי לו עם האצבע על הלחי שלי. והוא בתגובה, עם הסכין מרח לי מעט שוקולד על האף. "מה?" צחקתי. מפה לשם, מנקודה אחת של שוקולד נהיו עשרות. מישהו פתח את הדלת, אבל אנחנו, ממשיכים לצחוק. "מה קורה פה?!" שאלה הודיה, אחותו במבוכה לקחתי מפית וניקיתי את פני מנקודת השוקולד. אורי שלח מבט להודיה. נתתי לאורי מפית נקיה. עמדנו יחד בשתיקה, מובכים מעט מתשומת הלב היתרה שהפנתה לנו הודיה. עידית הגיעה "היי, מצטערת שחיכית, היו פקקים בכניסה... אני כבר אביא לך, בואי" נכנסתי איתה לחדר. אורי נשען על השולחן בפינת במטבח וחייך חיוך גדול. "סיימת עם העוגיות?" שאלה אותו עידית. הוא שלח לי מבט מחויך "ברור" החזרתי לו חיוך. הודיתי לעידית ויצאתי. *** "אורי! מה זה היה המבט הזה??" שאלה עידית בהפתעה. אורי רק הרים גבה, חייך ושתק.

"החיים לימדו אותי כמה דברים: להמשיך הלאה, להתעלם ממה שאומרים, לחייך חיוך ענק לאלה ששונאים אותי ולומר בראש מורם: 'תראו אני מאושרת!" *** פרק 1: רעות יצאה במהירות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, רצה לכיוון המכונית שלה, חולפת על פניהם של סטודנטים שחייכו אליה. שעת צהריים מאוחרת, שבה הייתה צריכה לאסוף את אחיה הקטן, אביתר מבית הספר. אביתר בן ה-6 שמח לראות אותה. "רעות!" קרא אביתר. "היי!" ענתה, "מה נשמע? מצטערת שאיחרתי". "בסדר, אמא הסכימה לי ללכת לחבר", אמר אביתר. רעות הנהנה והניחה לאביתר ללכת עם חברו. היא נכנסה למכונית ונסעה הביתה. הבית היה ריק. נשמע צלצול שקט מהטלפון שלה. זאת הייתה אמא שלה, שביקשה שתתלה את הכביסה. רעות הניחה את הטלפון שלה על השולחן שלידה ויצאה לחצר האחורית לתלות את הכביסה. מישהו נכנס וקרא בשמה. "רעיה?" שאלה רעות. רעיה, אחותה הגדולה של רעות, ניגשה אליה, מחייכת, "צריכה עזרה?" שאלה. "אני אשמח שתעזרי לי..." ענתה רעות בחיוך. "את עושה משהו היום?" שאלה רעיה בזמן שתלתה את הכביסה. "כן", ענתה רעות מקווה שאחותה לא תשאל לאן. "לאן? את יוצאת עם מישהו?" שאלה. "כן..." ענתה רעות והיה נשמע בקולה שהיא לא רוצה ללכת. "מה קרה? למה את נשמעת כאילו את לא רוצה ללכת?" שאלה רעיה. "אין לי כוח..." ענתה רעות. "נו, אז תתקשרי ותבטלי..." ענתה רעיה. " מי שידך לך מישהו הפעם?" "איזה מישהי מהבית כנסת..." אמרה רעות. "את כבר בת 20, עצמאית, אני בטוחה שאת יכולה למצוא לך בחור נחמד בעצמך..." ענתה רעיה. רעות חייכה, "למה? ומה איתך? את בת 26, עצמאית, שלא נאמר שכל כך הרבה בחורים שניסו להכיר לך דחית אחד אחד", אמרה רעות, " וחוץ מזה, מה יכולתי להגיד כבר?" " מה שאת חושבת, ואל תהפכי את עצמך לזאת שמשגעת אותי כל היום וגם, שאני מסתדרת לבד, תודה." ענתה רעיה. "כן... אני רואה איך את מסתדרת..." מלמלה לעצמה רעות. "מה זה?" שאלה רעיה, מעט המומה. "כלום", מיהרה רעות לענות. "מתי את יוצאת?" שאלה רעיה, שמיהרה להחליף נושא. "עוד מעט", ענתה רעות, הכניסה את סל הכביסה אל חדר צדדי קטן ועלתה לחדרה. *** מאוחר יותר, כשחזרה רעות הביתה, היא התיישבה על הספה. "נו?" הסתקרנה רעיה, שהתיישבה לידה "איך היה?" "היה בסדר", ענתה רעות, " יום יבוא והוא ימצא לו מישהי, בינתיים אני בטוחה שזאת לא אני..." רעיה חייכה אל רעות, "יש גלידה במקפיא, רוצה?" רעות הנהנה בחיוך ודקה לאחר מכן חזרה רעיה עם צלחת גדושה בגלידת שוקולד. " מה איתך?" שאלה רעות. "לא, אני לא רוצה גלידה..." ענתה רעיה. "לא, לא גלידה... מישהו." רעות הסבירה את עצמה. "אה... לא יודעת, לא מתאים לי עכשיו..." ענתה רעיה. רעות הנהנה והמשיכה לאכול את הגלידה שלה. "לילה טוב", אמרה לה רעיה, קמה מהספה ועלתה לחדרה. "לילה טוב", ענתה רעות. היא נשארה בסלון ונשכבה על הספה, היא כמעט נרדמה, עד שמישהו הגיע והבהיל אותה, היא קפצה מרב בהלה והסתובבה. אחיה הגדול, איתי, שחזר מהבסיס שלו, עמד מאחוריה, מחייך, מאושר שהצליח להבהיל את אחותו. "משוגע!" צעקה רעות וזרקה עליו כרית שהיתה לידה "לא התבגרת מאז גיל 10?!" איתי צחק, "עד כמה שאני יודע, עברו כבר 14 שנים מאז..." "טוב שאתה יודע בין כמה אז אתה..." ענתה רעות. "את יודעת שאת חסרת חוש הומור?" אמר איתי בצחוק. "ואתה משוגע!" אמרה רעות "עדיף להיות חסרת חוש הומור מאשר משוגעת" איתי המשיך לצחוק, "מי יתחתן איתך אם את חסרת חוש הומור?" "מי תתחתן איתך אם אתה משוגע?" שאלה בתגובה. "את לא צריכה לדאוג לי..." ענה איתי. "אני לא..." אמרה רעות בחיוך וקמה מהספה. "לאן את הולכת?" שאל איתי. לישון, כמה שיותר רחוק ממך, כדי שאני אצטרך לשמוע אותך..."ענתה רעות. "בהצלחה עם זה!" אמר איתי, אבל רעות התעלמה ונכנסה לחדרה.