כמה הייתי נותן כדי לראות אותו עוד פעם אחת. את החיוך שלו, עם העיניים האלו, בגוון חום עמוק. כשהוא היה צוחק, כולם היו נדבקים ממנו, ואם הוא היה עצוב, זה ממש השפיע על האוויר. גם השמש היתה יותר עצובה. ביום שהוא הלך לא ראו בכלל את השמש. כל היום ירד גשם, כאילו השמים בכו איתנו ביחד. אני זוכר איפה הייתי אז באותו יום שישי. חזרתי מבית הספר מוקדם מהרגיל ונזכרתי בו. זו היתה הפעם הראשונה שנזכרתי בו ולא חייכתי. תמיד הייתי מחייך כשהייתי חושב עליו, מרגיש את היד שלו על הכתף לי ואת החיוך שלו ממש נכנס לי ללב. אבל אז, באותו יום, נזכרתי בו ולא חייכתי. משום מה הרגשתי מחנק, מן חוש שישי כזה. אחר כך באו הדמעות. הן נהיו אורחות קבע, גם אם לא בעין אז לפחות בלב. למדתי לחייך בלי לשמוח. מאז עברו הרבה שנים, וכל פעם שחשבתי שהנה, הכאב נחלש והפצע הגליד הגיעה תזכורת... דווקא לאחרונה חלמתי עליו, והוא היה מאוד רגוע. מעט עליז אפילו, הייתי אומר. הוא תיאר לי בפרוטרוט את הטיול האחרון שלו אבל לא דייק בפרטים. זה הכאיב לי מאוד, כי אם אני לא שוכח, איך הוא יכול לשכוח. אבל אם הוא יכול להיות רגוע אז גם אני. לפחות כלפי חוץ. בפנים אאלץ לחכות, לפחות עד תחיית המתים. אני מאמין שאז אני אהיה כבר רגוע יותר.
תגובהתגובות