יצירות של נתנאל ידידיה | יצירות ש-נתנאל ידידיה אהב

אי שם באיזור השמים, כמה דקות לפני לידה
'אז את לוקחת את זה ואת זה, תרדי במעלית עד שתראי שכתוב על הצג "קרקע" ותזדרזי. עוד מעט מתחילים שם למטה ואת לא יכולה לאחר'.
'רגע, אז מה יש לי שם בשקים שדחפת לי? אני לא לוקחת כל דבר'.
'רק דקה... אני אבדוק ברכיבים... אני רואה שיש לך פה עדינות, הקשבה, רצון טוב והרבה רגישות. יש פה עוד שק, אני אבדוק רגע מה הוא מכיל... כן... אממ... טוב, אז ככה, יש לך כאן

באופק פס דממה זוהרת
דומיית הבלתי נודע,
שקט של זהב.

אור פורץ מהעֵבר
מעל למסך הפלדה,
אופטימי חסר תקנה.

קריצה בעיניים של תכלת
חיוך של בוהַק לבן,
זריחת הטוהר.

כמה הייתי נותן כדי לראות אותו עוד פעם אחת. את החיוך שלו, עם העיניים האלו, בגוון חום עמוק. כשהוא היה צוחק, כולם היו נדבקים ממנו, ואם הוא היה עצוב, זה ממש השפיע על האוויר. גם השמש היתה יותר עצובה. ביום שהוא הלך לא ראו בכלל את השמש. כל היום ירד גשם, כאילו השמים בכו איתנו ביחד. אני זוכר איפה הייתי אז באותו יום שישי. חזרתי מבית הספר מוקדם מהרגיל ונזכרתי בו. זו היתה הפעם הראשונה שנזכרתי בו ולא חייכתי. תמיד

אתמול בערב הסתובבתי בשכונה, ככה סתם כדי למלא את המוח באוויר צלול, נקי מהדי ההמולה. בקצה רחוב שומם, ליד שדה קטן של חרציות ראיתי אותה. היא עמדה עם הגב אלי והפריחה בועות סבון.
-"תראה איזה ירח יפה", היא אמרה בלי לסובב את הגב. "גם אתה אוהב את הירח?"
-"אממ, כן" הנהנתי. אמנם מעולם לא התייחסתי אליו בצורה אוהדת במיוחד, אבל גם לא סלדתי ממנו או משהו כזה, אז אפשר לומר שיש לי חיבה כלפיו.
היא שתקה