בעזרתו יתברך.
נכתב לפני 4 שנים אך עבר שיפוץ והנה הוא לפניכם.
-------------------------
הייה זה לפני 4 שנים. בהייתי חמשושית. אותו היום תוכנן ליום "שגרתי". חוץ מבחן בהיסטוריה שנקבע לגביו . המבחן הראשון בהיסטוריה.
הנסיעה בשעת בוקר מלאה פקקים. יושבת באחד הספסלים האחרונים בחוסר מעש, וכהרגלי בוהה בנוף ירושלמי קסום תוך האזנה לשיחה של מס' בנות שלרוע למזלם מצאו את מקומם מאחרי.
לפתע. בום! רעש שאף נוסע לא פספס. "הייה פיגוע" לא אחרה התגובה לבוא מהמושב האחורי. "זה רק נדמה לך" השיבה חברתה. וכך עברה להם השיחה לנושא חדש. אני כאחת שקמה ברגל ימין לא רציתי להכניס למוחי שטויות שזרקה 'אחת באוטובוס' והתכחשתי לדבריה.
השעה שבע שלושים ושתיים, בעוד כ-30 ד' יתחיל יום הלימודים. מוליכה את צעדי לכיוון "בית הספר" ומנגד רואה את חברותי מקבלות את פניי. לא בסבר פנים יפות ולא עם מחברות היסטוריה. אלה במראה משדר היסטֵריה.
מוזר לראות בנות שמחות ותוססות מטבען במצב שכזה.
ארע דבר לא פשוט שהביא לזה, ידעתי מיד.
פיצוץ. אותו אחד הנשמע בנסיעה... המקרה התרחש בתחנה האחרונה של קו 20 בקרית-מנחם ע"י בן עולה יח"ש.
בכיתתי היו 6 בנות העולות בקביעות על אותו הקו בדרכם ללימודים ובחזרה.
אך באותו היום התרחשו נסים. שתי בנות החליטו לא לגשת לבחינה ואף לא טרחו כלל לצאת מהבית. אחרת נזכרה ששכחה את כספה לכרטיסיה ברגע שהגיע לתחנה. והשאר אחרו את האוטובוס בדקות ספורות.
כולן נצלו, בהשגחה מיוחדת. אך אחת, אחת ויחידה כן הייתה שם.
לא הייתה לנו שום מושג לשלומה. זוהי הייתה התרומה של אותו היום...
ניסינו... להתקשר, לברר אך כמו כל דבר שקורה, תוצאות אף-פעם לא מקבלים מיד.
ואנו. המתנו. משתדלות להיות אופטימיות , "נחשוב טוב הייה טוב". אך לבודדות, תחושת הבטן אמרה להם אחרת...
את אותו היום שלעולם לא נשכח, סימנו בשמגר.
זוכרת אותי. עומדת, רועדת, בוכה. מחובקת מכל צד ע"י הצוות וחברותי. מול ילדה שלפני יומיים ישבה מלפני בספסל הלימודים, ומחר, איננה.
מחוסה בסדין לבן וטהור. שופכת לפניה את מילותיי האחרונות וסליחתי הגדולה.
מאז. החיים בכיתה לא שבו למסלולם כקדם.
כל חרש קטן ומקרה לא "רגיל" מחזיר אותי לסיפור שלי.
חששות, פחדים, דאגות, חרדות הם דברים שהפכו להיות חלק מסדר היום של חברותי .
עברו הרבה מים בנהר. עד שהתרוממנו חזרה במטרה להמשיך הלאה...
להתעלם ממה שקרה. אינני מסוגלת!
להפך. אוספת את הרסיסים ומשלימה איתם ועם המציאות.
כי זוהי הייתה צואתך האחרונה. לפני צאתך מהבית כשאמרת: "הלוואי ובת-אל לא תעלה איתי היום..." רצית בכך יפית שאנו נמשיך את חיינו ואני עושה זאת.
לא. לא לבד. איתך בכל צעד ושעל.
-ט"ז כסלו ה'תשס"ג יום פטירתה של יפית השנה לא זכיתי להנציחו. אך בזאת אני מנציחה אותה לנצח.
תגובות
ה' יקום דמה לעיננו במהרה.
"הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. מנשרים קלו מאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם. יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם ויקום נקמת דם עבדיו השפוך,ככתוב בתורת משה איש האלוקים "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו…….
ידין בגויים מלא גוויות מחץ ראש על ארץ רבה.מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש"
(מתוך "אב הרחמים" הכנסת ספר תורה- שחרית של שבת)
בס"ד.
את כותבת מעולה.
תודה שחזרת אלינו אחרי הרבה זמן שלא היית פה... (אני צודקת? הרבה זמן לא היית פה. נכון?)
ב"ה.
הרבה זמן לא יצא לי להעלות לכאן את יצירותי, וכן שלא להכנס לאתר...
אך אני מרגישה שאני נושאת אותו גם כשאני לא תוך כדי פעילות (שותפת/קבועה) בו.
תודה! על העידוד והחיזוק חבריי היקרים! ישתבח שמו שנתן לי לקחת חלק פיצפון פה באורך חיי... יהי רצון שהוא רק יגדל!
ליל מנוחה ושבת של שלום וברכה.