יצירות של גילוני

בעזרתו בכל עט ועת להתהלך בדרכים עתיקות לחדש את המראות. לפסוע בנתיבים שנשכחו להאיר את שאבדו. לגלות את המקור ואליו לחזור... אל התשתית אל הנקודה האמיתית. אל החיבור הנצחי אל שורש נשמתי. זמן שהלך לא ישוב לעולם. בכח שלך ניתן להשיבו משם. זה הזמן לקום לצעוד לעברו. להתחבר ליקום להתמזג איתו. המלך שלי הגיע זהו זמן מיוחד. משכנו היה משכני ולעד נהיה אתה ואני.

בעזרתו יתברך בכל עט ועת. רייח. מור, בשמים ולבונה מכסה את העיר הקסומה אור. לבן, טהור וזך מתפרש מצפון לדרום -מערב ומזרח. מתמזג עם רייח ניחוח ומחדש חיים באדם, בחי ובצומח. זה כתוב -במדרשים ובספרים וקצרה ידי מלהקיף את המקרים והפלאים. חיים של אמונה אמיתית. חיים שיראת ד' מתלווה תמיד. חיים שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. חיים של מיצויי מיוחד והמלכת ה-מלך בעולם. חיים שאנו חיים באשליה, ומצפים להם אלפיים שנה. אלפיים שנה של זיכרון, ומעת לעת דועך החיכיון. מעבירים עוד תקופת אבלות עם המנהגים המוכריםאך מה עם הקץ לגלות?! האם עליה אנחנו עוד חושבים??

בחסדיו הרבים! צעד ועוד צעד לוקחים אותי. הדשא, הפרחים והשמש ממרומים. מחפשת את דרכי במבוך טבעי, בין ברושים גבוהים מהם נפלט ציוצי ציפורים. פרחים נמוכי קומה שורקים להתלוות למנגינה. עשבים מרשרשים מבקשים לקחתני למרחקים. מקומם לא איתי מגששת לשביל אמיתי. מגובה העיניים מגיח פרפר פורש כנפיים. מתעופף סביבי בחדווה. קח אותי צעד בצעד אל הנשמה. *תודה לפרפריות אדרת ובת מלך.

בעזרתו יתברך תמיד! קרניים זהובות ונעימות שולחת ונושקת לבריות. לעצי פרי בשלים במטע לחמניה קורצת בשדרה ובינהם ילדים רכים המסתובבים בין גומות לענפים. במשמרת קבועה בל תסתור ממקומה. אין יום, דומה לתמול שלשום. מראשית עד אחרית, חיש אוזלת. משש והשתמש עד תום באשר יידך משגת. שמא תחלוף העת ויותר המוץ למזכרת.

בעזרתו יתברך בכל עט ועת.. בלילות לבנים שלי הראש מלא בלאגן. אך הוא לא עוצם עין כי נפל עוד קסאם. במגרש הכדורגל השכונתי מקפיצים כדור סנטטי מנופח. אך בשטח המגרש שלו מתעופפים גם טילים מפח. אצלי, סיכום יומי הוא הספק הדברים מהמתוכנן. אך סיכום יומו הוא כמה רקטות שוגרו לכאן. אֵלו הם ימיי ואֵלו הם ימייך וקרוב למַדַּי- שיום אחד חלקי יהיה מנת חלקך! *מוקדש לילדיי הנגב

-בעזרתו יתברך- הדממה ששררה פה באותו היום, גם השכנה שמעה. בין רגע נשברה לרסיסים בחוזקה עם הצלצול במנגינה הקבועה. "הרבה זמן לא שמעתי ממך!" יצא המשפט ברטט מלא געגועים. כל שנייה היא נצח נצחים. לא הספקת להשיב, לדבר עימי. כצפוי שיקרה כבואה כך יציאתה, ללא כול התרעה. כיד הנשלחת ומנתקת בכוונה. מתרוצצת בבית והמחשבות רצות כמו איילה. לשלומך מייחלת, לשוב ולחבק בחזרה. כמוך, כמוני. מרגישה עצמי עימך על הגבול הנואש. חלק ממני נמצא איתך, החלק המלווה ברגעים הכי קשים שיש... נזכרת שוב באותן דקות ספורות מאתמול... משמע קולך. ובין הרגעים החולפים מול עיניי -מצלצל הטלפון... שלווה עטפה אותי, אני מטלפתת איתך. ------- שופץ והועלה בחזרה.

בעזרת ד' בכל עת ועט. באמתחתי תמונה. פשוטה ומלאת חן קולטת ופולטת כמו מקרן. התמונה המיוחדת כך היא נקראת. כי יותר משהיא מקבלת היא יודעת לתת. בתמונה זו חוברים הרבה כלים טיפה ועוד טיפה מכניסים מוסיפים. מטיפה לטיפה משתפרים ומשפרים. נוצרת תמונה עם שמשעות ועוצמה. התמונה המיוחדת! בתוך אלבום החיים אשר תהייה למזכרת מתקופה שהיא נצח נצחים.

בעזרתו יתברך! בכל עט ועת. מתחת לפני האדמה במבוא סלעי מופקר קר, מאוד קר. שורה ארוכה. משהתחיל לזחול ולצעוד לא יוכל למעוד. מראה טבעי לעין אינו קיים. החושים נאבדים הכל נעלם. שער נסגר ושער נפתח. בכוך צר ואפלולי ישנו מראה פלאי. לא בעין או שתים אלא במישוש ידיים. ונשאב עמוק בלי רצון לחמוק. נפגש בעמיתו של עניין לפרטי פרטיו של הנמען. באיטיות כבדה ובדרך חלקלקה באיגוד הכוחות מגיע לתחתיות. נפקח ומתעורר בעזות הרצון לשוב למציאות. בהכרה נרחבת בכל חלקיק קטן,גדול. יצר תמונה נשלמת ברוך הוא, הכל יכול.

בעזרתו בכל עט...ועת יום הולך ויום בא. המלאכה שלא נפסקת גודלת ומתרבה. כשהלינק הוא: "אין לי זמן לנשום". אט אט, פורח החלום. המסע לעולם ממשיך. מלווה הנשק הטוב ביותר עלייך שומר. ובראש צועד אתה-המדריך. הדרך רצופה הפתעות, לעיתים בקרן שמש מלטפת. ועשב שהמגע עימו דוקרת. ויש, שהמקרים לא מורגשים. אך וודאי שהם קיימים. הזמן חולף, הדרך ממשיכה... ותוך כדי מחלף, צורתה משנה.. מי חש זאת תחילה? לאו דווקא המדריך. אלא מעגלים מהסביבה, חבר, קרוב, מכר. רק לאחר שנוגע הדבר, נפקחת העין. הנפש מרגישה. את השילוב המקסים, של הדרך וקצב החיים. שכן. מכל מקרה הכי פעוט, אפשר לראות השפעה במהות. שבונה אותה, מחזק בנו מעמדות. ובעזרת ה'! שהיו אלה לשם שמיים מופנות!

בעזרתו בכל עט ועת...! "כל ההתחלות קשות"! לזו הכוונה במילה –"שטויות"(!!!) תם מעגל ונסגר, באה ונפתחה התחלה לְקַבְּלָה כׁה מוזר, שהיא כוּלה חדשה. חדשים התפקידים, חדשים ההתחיבויות. שונים מאלו הרגילים, וגם אם ידענו את הפעולות הדרושות, עבודה זו, מעולם לא היה עלינו לעשות. אם כך, מתעוררת תמיהה. התחלה היא לא, או כן קשה?!?! * * * בהולכי בין חנויות הביגוד הרבות, קלטה עיני חולצה נאה מאוד. לא בסגנוני הקבוע, אך רצוני היה לשבור את הקיבוע. למחרת, בלובשי אותה. הייתה מוזרה השתקפותי איתה. ובחלוף מס' רגעים, הפכה להיות החולצה שילוב מתאים. באותה מידה. כך גם בחיי הפעולה והמעשה. בראשית הדרך, אין אנו בקיעים במלאכה, מפני שידינו לא עסקו וחשו את העבודה. אך עם הזמן נצבר הידע והמיומנות, לביצוע הטוב ביותר של השליחות. שהרי אם הגענו אל זה המשימה, אנו יכולים לבצע את התפקיד כהלכה. שהקב"ה שולח כל בריאה ובריאה, ליעד שבו ינצל ככל יכולתו את הניתן במתנה. וכאשר נראה שלא יודעים מהו המסלול, ולהתבלבל מתחילים. נשתף ונפעל עם הצידה שאספנו משכבר הימים, ואנשים טובים וחכמים, שעימנו צועדים.

באמונה בו! נעשה ונשמע אמרו כאחד. יהיי רצון שנזכה לבאו במהרה בבית הבחירה! מאוחדים כל קצוות העם השונים (-כפי שמבטה התמונה) אמן ואמן!

בחסדי הבורא יתברך. עומדת ברציף, פניה אדומות ומבטה מורכן. הבכי גולש ומציף מסביב איש אינו חש בענין. משנה כיוון, ועיניי נפגשות בֵּמָרְאֶה רָגִיש. החושים והאינסטינקט פועלים, לא מסוגלת להיות במצב אָדִיש. היד נכנסת לכיס ממחטה או שתיים מוציאה, וּמניחה אותן בידה. בקוֹל שברירי מחזירה "תודה" בתוך ההמון מישהי זקוקה למגע של רכות. יתכן שזה לא קורה כל יום, או שמא בעיה של לַקוּת(?!) -תודה למיכלי חברתי היקרה על בחירת שם השיר-

בסיוע ממנו בכל עט! אל יום חדש יצאה החָמָה. בוקר הגיע,עין נפקחת, ופוגשת בקרן שמש זורחת. מתוך המיטה, אינה מורגש חוֹמָה. כֵשָלִישִים נפרשים ונִיצַבִים. בִּשֵלַל גוונים אָפוּרִים, מספר רב של עָבִים. וְעַל מֵקוֹר הַאוֹר כָסִים. בפינה גָדַל וּפוֹרֵח שנים... רחב, ירוק וּמֵעוּטַר בַּפרחים. אך מַקֵשָה בדרך ההולכים וכן לַקוּת ראיה לא חוסך מהנהגים. בָּשֵלוֹ, על טִילוֹ עוֹמֵד. נראה בכמה מקומות וצוֹרוֹת, האחת מחברתה שוֹנוֹת. בָּתַפֵקִידוּ, לְעוֹלָם אינו מוֹעֵד. מָבַטִים. ימין, שמואל נִשֵלַחִים. להבחין, לנסות, לגלות. רֵצוֹנוֹת גוֹבֵרִים וְעוֹלִים. ללֹא הועיל. מֵהַעָיִן נִסֵתַרוֹת. כדי להיות בַּמֵעָמַד הרצוי, בוּ יוכלו לְהֵרַאוֹת הרזים. יש להתעלם מהמכשול המצוי. ולהתחיל בטיפוסים. שלב, וְלאוּ באחד מעל הנוכחי. מתחילה לפעול הֵהֵשָגַה. כשאתה מסתכל מגובה מָרַבִּי, גדל טווח הראיה. אפשרות הַבֵחַנָה על יֵתֵר דברים, דֵרַכִים לה רַבוֹת. לְהַשֵקִיף למרחקים... הסוד בֵּעַלִי-יָה במספר הקומות.

ב"ה הישוב נוף אילון (שלב ב' אם זכרוני לא בוגד בי) "בתצפית" מהר מקביל אליו. נופניקים תקנו אותי אם שגיתי... ותנהו לראות ת'בית. המגעגעת... ומשתוקקת לקפוץ לביקור

בעזרתו בכל עט. צחוק במִקְצַב מתגלגל. ניגון מַקְפִיץ וצוהל. עיגולים, המון עיגולים. את הרֵקַע ממלאים. יום חביב וסגרירי נפתח. שמש מחייכת מבעד לענן. טל מבריק בניצן שפרח. אור מיוחד, אור לבן. דַקָה קלה והנה מגיע, גּילה ודיצה שֵהַם המשפיע. האומנם מתוך הטובה, יוצאת אמת הרינה. פתע פתאום הקדירות שביום. נראת בעוצמה מרבית. אין החיוב שהיא משמעותית, אך מהווה מקום. מחפש בנרות פתרון. מי אמר שזהו הנכון. אך כנקודת מוצא. זַנֵק ושַנֵה גישה. להניף הידיים באוויר. ברגלים לדלג ולנתר. לפצוח פה ולשיר. השאר יצטרפו, והניגון חוזר... חַשוֹב שזוּ בדיחה. צְחוֹק יִשַפֵך ממך. כך לימדני חברה. אישית, לא זכיתי להכירה. באמונה דְבֵקַה ושלמה. שהיותנו כאן היא משמעות עצומה. בלא להתחשב בנִיחוֹח. תמיד לשמוח. - מוקדש לנגה ז"ל -

בעזר ה' היום, רק הים זה קרה. גיליתי שאני מכורה! ב-7:10 החלטתי להרוות ת'חך בשוקו רגיל. "בשביל מה על הבוקר את הגוף להרעיל?!" 8:30 לוגמת מ"פרי-מור" כוס תפוזים סחוטים. "הרי צריך גם לשמור על-כך שנשאר בריאים". כך מחזיקה מעמד על בטן ריקה, עד להפסקה. שבה חיסלתי ת'פרוסה כמעט בדקה. בהופיע 10:15 על השעון, נכנסת לג'5 בשיעור חשבון. אך להם אני נראת כרוצה לישון. לפיהוקים המעצבנים אין קץ. ואם אני לא אפסיק לצבוט ת'צמי הוריד יתפוצץ. סוף, סוף. השעה 11:00 הגיעה. ועל כך אפילו הצלצול החליט להודיע. לוקחת את רגליי ורצה כעיוורת לחדר מורים. תוך שניות הנס מוכן במינון המתאים. הרי זהו הזמן הרי טוב להתעוררות, הימים הנוראים... ----------------------------------------------------------------------------- נכתב ב-ו' תשרי התשס"ז (הוא מועלה באיחור לצערי)

זרוע שמואל חדורה בכאבים כמו סיכות. מנסה לשבות לצמיתות, לאגור כוחות. אך הרצון להמשיך, לפעול, דוחק בעדה. "ברוחך עודך צעירה, היום קצר והמלאכה רבה..." כתמים בגווני כחול וסגול צובעים את אורכה, לא! אתם טועים, אינני ילדה מוכה. שוב מתרד החששות עולה ומתרוצץ ללא דופי. "החובש הצבאי" (בסמינריון) אמר: "עד החתונה זה יעבור..."-איזה יופי. המצב שנוצר ותופעות הלוואי אינן מפחידות, אלא רגשות הסיפוק וההגשמה הן אלו שצפות. הרי אחד מחלומות נעורי תם והושלם. תרמתי דם.

לק"י הארץ יבשה מדמעות. החמה לבושת שחורות. ההרים רקדו ולא מתוך שמחה, הגלים שחקו והתירו בחוף שממה. ביקשתי לפקוח עיניים לראות בירושלים האחרת. תליתי תקוותי לשמים לחיות לנצח במציאות הקיימת. משחר ילדותי. ההיסטוריה מסופרת האם לעד: "טעות לעולם חוזרת?!" בהר-הבית מהלכים שועלים הארץמסורה לנוכרים, והניגון עדיין ממשיך מפמפם "הבטחות צריך לקיים" עיניי לך נשואות, אנא! הגשם לנו היום הבטחות. >אני רוצה לשמוע על הקטע אם הוא הובן. ואם יש לכם שם אחר אודה לכם.

בעזרתו בכל עת! גם פה סיתתו לי שביל אמרו לי תלך. אט אט. מעט מעט. לא בקצב הרגיל, אל מה שבתוך. בין ענפים חרוכים זרדים שפסקו מלחיות. עמוק בין צוקים יש ירוק עלי אדמות.

בחסדיו הרבים..! "הויי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" בהשתוקקות ותעוזה, אצא לקרב כמו נמרה. בחדות וקלילות, שמים אחצה כמלך העופות. במרץ תוסס וריצה, בעמקים ובגבעות רגלי קלות כאילות. בכוחות על טבעיים וגבורה יהודית, אפסע בכל השבילים (שלבים) כמלך החיות. לדברייך הניצבים לעד אל מלך נאמן. לא שוכח אף אחד אב הרחמן.

בעזרתו יתברך! בכל עט ועת.. זורחת השמש במזרח ובמערב שוקעת. אין חדש מקרנה אשר שולחת. שבוע רודף שבוע בעסוקים מלאי כייף, אפילו החולי לא מעייף. אשמורת ראשונה מתקבלת הודעה הגיע צו השעה! צבעוני מלא צחוק מתחלף בירוק. מרגע הנץ החמה אץ אל המשימה. * * * בעלות השחר מתקבלת הבשורה. סרט בשידור חוזר ללא מושג איך יגמר. רק לא לפול לחששות אין בכך תוצאות. להרבות בתפילה לבקש בקשה -דמותו מולי מופיעה. זהו צו השעה! להרעיד רקיעים לפתוח שערים -והוא עטור תפילין. אל מלא רחמים עונה בעת צרות. פנים מלאי דמעות עניים אדומות ולא מהבצל ושאר ירקות... - - - 20090105163916.jpg

בעזרתו בכל עט ועת שליחם רבים בעולם רק אתה מבין כולם. תמלאני כֹח ושמחה לחיי תורה! תנחיני על מי מנוחות בלי יגון ואנחות. תצעד עימי יד ביד ליבי יהיה משכנך לעד. תלוויני בכל שלב חמדתי הנאהב. תקימיני ותשביע נפש שוקקה תגל נפש מלאת תשוקה. תרימיני על כנפיי נשרים מעלה, לגבהיי שחקים. ותבנה את ביתך שאבד ותבנה בית כל אחת ואחד. *מוקדש לכל המחפשים והמחפשות את זיווגם.

בעזרתו יתברך! שורי הביטי וראי מה יפה התבל. הסיבי עינייך לראיי וגלי שאין בך טפל! גם כשבפנים מצומק חשה בכאב עד מחנק. אנא אלך?!אנא אפנה?! לא אתן שלי יחכה.. אבוא אליו בזרועות מושטות. אבא שלי בעל כל היכולות!

בעזרתו בכל עט ועת! הוא הולך ומתקרב. עוד מעט עוד קצת. ואיתנו ישתלב. יום יום תזרח החמה ותמיס אותו כמו חמאה. אין ספק הייה רותח ובלב תמיד שמח! ההכנות בעיצומן. שואלים, מתקשרים, מבררים ולעצמם מחדירים: 'החופש הזה אנו מתפרנסים!' ובעלי האידיאל לא ישקטו. נא לא לקרוא אותם: 'עצלים' לעבודה בחיפזון הם יוצאים. כך חברו בני הנעור רבים אשר מוצאים עצמם במדורי דרושים. הסוף רחוק- אך בציפייה לבאות התמונה ראותה. לא נשקוט עד תתמלא הקופה. כן, המיצוי בהתגלמותו. אך מה כל אחד ועצמו?! בנוסף לסכום הלא קטן מה נוסיף להקמת הבניין?! בתוך תוכה פנימה רצון לצעוד קדימה. צעד אחר צעד הרגלים לשנות מה שנקרא:עבודת המידות. זהו הזמן. בו שעות פנויות גדלות ומתרבות. בהן אתה ועצמך תוכלו לגלות... זהי שעת המבחן. לצאת מכל הריבועים לראות בהשתקפות את השרוי בחדרי חדרים. למצוא נקודה וללכת בדרך עד סופה.

בעזרתו יתברך! בכל עט ועת..! אחרי השעה הכי שמחה=) מספיק דקה שהאושר יעלם. מילה קטנה או חצי משפט, ומהפנים החיוך נשמט. בלב הרגשות נפגשים. סערה מתחוללת כרוח פרצים. הטוב אינו מוכן לקבל, מי הוא ששלוותי תתקלקל?! אך הצער פורץ מחסומים, לא זמן לצחוק שמאבדים יקירים! קול פנימי צועק: "די כבר אבא, די" ולפני שנהיה מאוחר מדי מתרפק על האמונה. הוא שחלק איתי רגעים מאושרים. העניק מתנה אלוקית, הציף שמחה אמיתית. מלווה אותי בזמנים קשים. כששינה נודדת, כשדמעה זולגת. ביו ייאוש לתקווה מגיעה השכינה. המתקרבת בשמחתנו ועוטפת בכאבנו. אין הוא נעלם, תמיד נמצא כאן. עליו אני נשען אבי, בורא עולם.

בשבח לקל יתברך!

בעזרתו בכל עט ועת. יושב, חושב מתאמץ. מהשקעה הראש כמעט מתפוצץ. ישנה מטרה שהיא היעד, ונראה המרחק כבהישג יד. "אין דבר העומד בפני הרצון!" אך אין זה עוזר, במציאות הוא תקוע כעצם בגרון. מהתעסקות המחשבה בעבודה המעשית, הרצון(החשק) עולה ומתגבר. את הניצוץ השכלי אינך מצליח להצית, והינך לא מרפה, חופר וחופר... רצון. שבעזר ד' סופו להתגשם. הוא לא שהיה בדוחק השכל והשעה, אלא מתוך רווח ומרגועה למחשבה. לא זה שהייה לרצות הסובבים, אלא להוציא את החווי בפנים. ורצוי לדעת. שאם למרות המאמץ וההשקעה, לפועל לא יצא ואינו הצליח להתגשם. כהרגשת מחנק שאינך נושם. הבֵן. ייתכן שהמאמצים היו צריכים לצאת ולהעשות. אך לא על המלאכה לגמור בעת הזאת.

בעזרתו יתברך בכל עט! שרשרת גורדי שחקים לעומת בתים שלקרקע דבוקים. מעוטרים באבני פרח וצייץ כנגדם בציפוי טייח שפרייץ. מדשאות פרושי ידיים ואין סוף צמחיה, מול חצרות קטנות בתוספת חורים באדמה. וביניהם מפריד כמו קו ישר כביש ארוך שלא נגמר. מחזה שנראה כמין בדיחה, מעברה ופנטהאוז יחלקו שכנות בשלום?! זוהי מציאות שמשקפת חלום. וכך התמונה משתנה.. בכל רחוב, שכונה ועיר. מתבצעים עבודות שדרוג בבית וגינה. ממלאים כל חריץ שבקיר. עד שנעלמת מהעין אבן הפינה. ונוסף, רבים המקומות הנשלחים ידיים לעבר העתיקות. ובלי להתבלבל ולהשקיע מחשבה, מדחיקים אותם לאיזו סמטה. ועם כל ההתעלמות נעלם מידע חשוב! רוח החיים נשלחת מאותו מבנה הנראה כעלוב. ולכן אין טעם לעקור שורש נצחי, גם וכאשר הוא חפץ בהמי. שהרי בעולם שהגשמיות עוטפת כל, החומר בא כאמצעי לזכור... שהמטרה עתידה להגיע לגורדי שחקים, אם ונשמר את אותן אוצרות קדומים. ואם לאו, יעד המשימה לא ישאיר לאורך זמן בזיכרון, יהי רצון שנזכה במהרה בימינו לבנות ולחזות בבית האחרון!

בעזרתו בכל עט! בַּסוּף, לכולם הוּא יגיע. יום מֵחוּדַש יעלה וְיִבֹא, סִיפְרַת הַקִידוֹמֵת יחד איתו. תְחוּשַת הַשִינוּיִים הַמַגְשִימִים עצמם. לא ייתכן לְהִתְעַלָם, גם אִם אברח מֵהַם. זוּג הֵם, אב ואם. מֵגַדְלִים, מעניקים. וּממשיכים לְהִשְתָבַח וְלצמוח לַגְבָהִים. אך עם זאת נִשְאַר 'הַיְלָדִים'. "ילדים", צליל הנַעִים לשמוע. תוּאַר שְכֵיֶלֶד, חוֹוֶה בתוכו הרבּה. וּמִמֶנּוּ לעולם אֵינוֹ יוצא. למרות שֵמַעָת לְעָת צוּרַתוּ מִשֵתַנָה בֵּפֵנִימִיוּתוּ, נִשֵאֶרֶת אוּתָה נֵשַמָה. של ילד. זכה, תמימה וְטהורה האומר מִילַתוּ בֵּלִי לְחשוב מִי יָקוּם מוּלָה. הַזָקוּק וְנִצְרַך לְחיבוק וְמגע, וּלְעִידוּד תְמִידִי בֵּכֹּל אשר עשה. בֵּחַשִיבַתוּ כלום אֵיִנוּ מפחיד, הַכֹּל אֵפֵשַר לִבנוּת וְלהעמיד. הַנפש הזוּ חַיִיה תמיד! וּלַרוּב, אֵיִן הַיִחַס שווה לה. וּבָה אֵיִנֵנוּ משתמשים. רוצים לְהרגיש גדולים. אִם אחייה אוֹתָה תוך כדי גְדִילָה, החיים היו בעלי נפח וְאֵשַאֵר צעיר לנצח! --------------------- מוקדש לכל אלו שסובלים מהזדקנות מוקדמת ) מבינה אותם!

בעזרתו יתברך בכל עט! מתי היה הפעם האחרונה. בה עשית צעד נוֹעַז, וְשבתָ אָלַיו מאז... פנים אל פנים עמדתה מוּלָה. ניגשת אליה בִּזֵמַן אמת, מסביב היה שָקֶט. נצבתה במקביל בשקט חָרִישִי. והבטתה בראי. מָחַזֶה שזָכוּר מכוֹעַר. שֶמַא התמונה הַעוֹלָה, היא כ"כ יפיפיה. מה שכן, הוא מוּכַר. מכיר? עד כמה אתה בקיא? בציון שלך ב- "מבחן עצמי" בכל המִתְרַחֶש וְמִשְתַנה, או שאצלך הכל נִשֵנָה.. צוֹדֶק! ב100 אחוזים. הָאַשְמָה היא מְרוּצַת החיים. אשר כלל אינה מְסֵפֶקֶת ונותנת, את הרגע אליו הנשמה מְיִיחֶלת. לִשְלוֹח יד ל-stop בִּלֵחִיצָה. קשה בתוך חיים רוֹעַשִים, כשאתה מלא בְּמָעַשִים.. אך, אפשרי לְהַנֵמִיך ת'עוֹצֵמָה. לַחֵדוֹר לתוך מַקוֹם, לַחוּש בּוֹ אֶת מקור החום. להגיע לנקודה, שהדרך אליה אינה כְּבֶדָה. אשר שם תִוַכַח לִרֵאוֹת. ולא בראי מוּחַשִי את כל הָחַבוי לך ב-"עצמי" כן. תפגוש בַּם, בְּמָחְצֶבוֹת. ותגלה... דברים רבים, שעליך "לא היית מאמין". מֵצוּיִים הכוחות בְּתוֹכֶךָ פְּנִימָה,רק רצונך הוא הַחוֹסֶם, וְהַמֶנִיעַ...

ב"ה נוף מאחד ההרים עליכם לחמו החשמונאים באחד בקרבות...

בעזרתו יתברך. נכתב לפני 4 שנים אך עבר שיפוץ והנה הוא לפניכם. ------------------------- הייה זה לפני 4 שנים. בהייתי חמשושית. אותו היום תוכנן ליום "שגרתי". חוץ מבחן בהיסטוריה שנקבע לגביו . המבחן הראשון בהיסטוריה. הנסיעה בשעת בוקר מלאה פקקים. יושבת באחד הספסלים האחרונים בחוסר מעש, וכהרגלי בוהה בנוף ירושלמי קסום תוך האזנה לשיחה של מס' בנות שלרוע למזלם מצאו את מקומם מאחרי. לפתע. בום! רעש שאף נוסע לא פספס. "הייה פיגוע" לא אחרה התגובה לבוא מהמושב האחורי. "זה רק נדמה לך" השיבה חברתה. וכך עברה להם השיחה לנושא חדש. אני כאחת שקמה ברגל ימין לא רציתי להכניס למוחי שטויות שזרקה 'אחת באוטובוס' והתכחשתי לדבריה. השעה שבע שלושים ושתיים, בעוד כ-30 ד' יתחיל יום הלימודים. מוליכה את צעדי לכיוון "בית הספר" ומנגד רואה את חברותי מקבלות את פניי. לא בסבר פנים יפות ולא עם מחברות היסטוריה. אלה במראה משדר היסטֵריה. מוזר לראות בנות שמחות ותוססות מטבען במצב שכזה. ארע דבר לא פשוט שהביא לזה, ידעתי מיד. פיצוץ. אותו אחד הנשמע בנסיעה... המקרה התרחש בתחנה האחרונה של קו 20 בקרית-מנחם ע"י בן עולה יח"ש. בכיתתי היו 6 בנות העולות בקביעות על אותו הקו בדרכם ללימודים ובחזרה. אך באותו היום התרחשו נסים. שתי בנות החליטו לא לגשת לבחינה ואף לא טרחו כלל לצאת מהבית. אחרת נזכרה ששכחה את כספה לכרטיסיה ברגע שהגיע לתחנה. והשאר אחרו את האוטובוס בדקות ספורות. כולן נצלו, בהשגחה מיוחדת. אך אחת, אחת ויחידה כן הייתה שם. לא הייתה לנו שום מושג לשלומה. זוהי הייתה התרומה של אותו היום... ניסינו... להתקשר, לברר אך כמו כל דבר שקורה, תוצאות אף-פעם לא מקבלים מיד. ואנו. המתנו. משתדלות להיות אופטימיות , "נחשוב טוב הייה טוב". אך לבודדות, תחושת הבטן אמרה להם אחרת... את אותו היום שלעולם לא נשכח, סימנו בשמגר. זוכרת אותי. עומדת, רועדת, בוכה. מחובקת מכל צד ע"י הצוות וחברותי. מול ילדה שלפני יומיים ישבה מלפני בספסל הלימודים, ומחר, איננה. מחוסה בסדין לבן וטהור. שופכת לפניה את מילותיי האחרונות וסליחתי הגדולה. מאז. החיים בכיתה לא שבו למסלולם כקדם. כל חרש קטן ומקרה לא "רגיל" מחזיר אותי לסיפור שלי. חששות, פחדים, דאגות, חרדות הם דברים שהפכו להיות חלק מסדר היום של חברותי . עברו הרבה מים בנהר. עד שהתרוממנו חזרה במטרה להמשיך הלאה... להתעלם ממה שקרה. אינני מסוגלת! להפך. אוספת את הרסיסים ומשלימה איתם ועם המציאות. כי זוהי הייתה צואתך האחרונה. לפני צאתך מהבית כשאמרת: "הלוואי ובת-אל לא תעלה איתי היום..." רצית בכך יפית שאנו נמשיך את חיינו ואני עושה זאת. לא. לא לבד. איתך בכל צעד ושעל. -ט"ז כסלו ה'תשס"ג יום פטירתה של יפית השנה לא זכיתי להנציחו. אך בזאת אני מנציחה אותה לנצח.

צילום: אחי ואחותי (בועז וחיה) זה לא באמת שה, אלה יעל חומד ששוטט לו בכיף במצפה רמון. נ.ב- המון תודות לרעות=) שללוא עזרתה הגדולה/קטנה לא הייתם זוכים לראות יצירה זו. רעות תודה!!!

בחסדיו הרבים בכל עת ועט! סערה בלב ים עושה דרכה לכאן. כל שלם שוברת, ישר היא הופכת, מחוללת מהומה בכל חלקה טובה. עטופה כסתות זועקת: רוצה לחיות! פסיעות קטנות, כבדות בניגוד לכל הרוחות. באש ובמים עד סוף העולם. לא אשקוט עד אדע תקוות. אוכיח! בידיי מי בעלות הכוחות בנפשי ומאודי עד כלות עורי ובשרי לשלד עצמות.

בעזרתו וחסדיו! אור מעמעם חשוך באפלה. מרגלית אבודה. אבן יקרה. השקע בכתפי מיועדת בשבילך, להניח ראש להכיל דמעתך. עד אליך אגיע ממרחקים, אקבלך בחיבה אחבקך באהבה אנשק ללחייך ואלחש באוזנך. עינייך הנוצצות, לא מרפות מקרינות תקווה. שפתייך ממלמלות: טובה את מאלף מנחמים כי את, אני כל השנים. *תודה לאלעד

בעזרתו יתברך בכל עת ועט! גלגל החיים סובב את כולם. כמו גן שעשועים מורגש הוא וקיים. שבילים שונים שבילים משונים. דרכים עקלקלות דרכים שאינך יכול לצפות. יום המחשבות של אתמול הוא לא יום המחר. הביט ימין ושמואל כבר מאוחר.בין הרצוי למצוי פער שגובל. בין היש לאיין לא קשה להתבלבל. מה מתרחש? מהי האחרית? האם נתן ללטש?! לנטוש כמחווה אישית? זהו תחילתו של חשבון... שאינו נצרך ל-5 יחידות. גם לא בעל עסק השובר קופות. את הדרך לשלמות אי-אפשר למצוא בחיצונית. התמקדות באמת הברורה תביא לסוף התעלומה.

בעזרתו! יש פעמים שאני נזכר ומיד שוכח. יש פעמים שאני נזכר ומתבדח. יש פעמים שאני נזכר אך לזמן קצר. ויש לפעמים שאני נזכר כשראשי מסוחרר. לפעמים נזכר... אחרי שיחת טלפון. ולעיתים אחרי כתיבה- ולא בעיפרון. נזכר בשמחה נזכר בכאב. נזכר בֵּפַנִים נזכר ואוהב. לפעמים אני שוכח.. אך תמיד נזכר! לעיתים זה מאוחר ומאכיל טעם מר- החוסך שינה נטולת כר.

בעזרתו בכל עט...ועת יש אנשים מאוד מוכשרים. אין זה ניכר בקול פעמונים או במקצביי הניגון בשלמות. לא במלאכות יד שונים כגון: ציור, פיסול.. וכלה בנגרות. זהו כמין חוש מיוחד שנטבע מהיותו וולד. כמגנט עליו באים ונמשכים מקרים שאין רוצה בהם איש. -מה אומרים הסובבים?! "ממש מתאים לך" –"עסק ביש". בכול אירוע ומאורע בין קטן בין גדול. יגיע רגע, בו יצנח לקרקע וייפול. גם אם יומר לכולם: 'סך הכל ירדתי לבדוק ת'שטח!' -מדוע גרם לעצמו חתך!? הוא לא משאיר אחריו כלום! שהרי מזכרות נראים בעיניו כדבר כה מובן מאילו. יפה יפה, כל סיפור הוא פותח וסוגר כמו שמתקפל למקומו כנף הפסנתר. ומפעם לפעם, אין יורד בטחונו, שזהו חלק בתוך השליחות. ומוסיף ומתחזק באמונתו, גם אם לא יודע במה הטעות. אך טוב ומיטיב לו הבורא שנותן לו להבין ולשאול: 'רגע, מה פה קורה?!?' מכך נפתח ונפקח לביקורת על דרכיו ומעשיו. ומתוך גוף בריא ושלם, עובד את ד' אלוקיו!

בעזרתו יתברך בכל עט בכל דרכיו של האדם. אין הוא בחזקת מושלם. לפי-כך הגיע אל מקומו. לעבור בדרך המשלבת יחדיו, מסילות ברזל שהונחו, עם עמל כפיו. שהיא עצם שליחותו. ובמהלך המסע... קונה ורוכש ההלך מוסכמויות אשר בעיניו הם כעזר לבאות. אך לטוב ולנחת לא איתן יפסע. כאשר נגלה ונחשף כי הנתיב בו נסע. הוביל למטרה, אך לא לזו שרצה. מרגיש שכל השקעתו נופלת על פניו. הנר עודנו דולק ולא מרפה, ואין אתה זה שתכבה. המיתרים ממשיכים לפרוט את המנגינה, למרות שבית אחד בזיוף נשמע. ההחלטה נתונה בידייך: אם להתפשר בפחות. או להתקין מערכת של קוביות. שתכון את המעשים, ותשלוט בביצועים שכל מרכיב וחוליה בשרשרת, תבנה בדרך הראויה לתפארת. ומכך כל שן ושן תשוב למקומה ותחזור עטרה ליושנה.

בעזרתו יתברך בכל עט ועת! לשבת בשורה הראשונה, ולהרגיש שהכל נתון לשיפוטך. החלטתך היחידה שקובעת, בכל דיבור ודבר שאפשר לגעת. עד כמה ידוע וברור לכך? שכל מחשבה, דעה ועמדה עברו את פסק דיינך. כל גל סופו שיגיע לחוף, טיפול ללא איסורים. לא בטוח שישב בו מבטחים. וככל שתנסה אותו להדוף, ימצא מקום אי שם בפנים. כך הוא דרכם של רבים: שמועות, עלבונות... והיתר על הדף אינם נגמרים. כדי שהם יתנפצו לרסיסים, דרושה עבודת שורשים. לגשת אליהם עם פינצטה, קמעה קמעה לשלוף אותם החוצה. ועד שנשב על חוף נקי וחלק, חוף מבטחים, העבודה לא נפסקת לרגע קט.

החורף כבר נמאס עלי וגם לאלו שסובבים אותי בחיי היומיום. והתמונה הזו למרות שצולמה בחנוכה שהוא תחילת החורף עשה הרגשה של אביב ופריחה. שבעה"י יגיע אלינו בעיתו!!

-בעזרתו יתברך- סינפוניה מתנגנת. להקה מזמרת. שירה מוטעמת. צליל חוזר ונזכר... נבקע קול מהמיתר. יוצא, נכנס ונשאר. תנועת עדינות מלהיבות, כ"שבת אחים" בקבוצות. קריצה חיוך ועוד אחד... אינו רק שלי לבד. עטוף אהבה, בא מהנשמה, נראה כמתנה. מטפסת אל הנשגב, חן וחסד על פניו. מתרוממת למשלב אווירי, קרובה אליך יקירי. מגיעה אל ראש ההר, חובקת אותך אבא, חבר, מכר. מוקסמת מהאור הנוצץ, אליו תמיד להחלץ. מופעמת מעוצמת האווירה, כך הולכת נשמה יתרה.

בעזרתו בכל עט כוחות רבים ירדו לעולם. הם כאן מימיי הבריאה, לפני למעלה מ-5000 שנה. ובתוכם שניים שונים במהותם. יש בהם צוֹפֵן עמוק ומיוחד. אשר לא ניתן לראות במשקפים רגילות. במקרה שלך, לא יעזרו גם עדשות. אך ימצא בו טעם כל אחד. "חיים שכאלה" המושג מוכר? לגיטימי שהתשובה תהייה "לא!" לחלוטין מפני שהרגע פָלַטֵתִי זאת על הנייר. ולכן (עדין)אין אתה מבין. בשנותיו המרובות של האדם, נִמֵנִים כל-כך הרבה מאורעות. אוּלָם, רגילים לכנותם "תקלות". אך הדבר מאוד רחוק מִשָם. מדי יום, איש איש לעמלו יוצא. עיסוקיו רבים ומגונים, כמו שעון לו מתוכננים. ובכל זאת, הפתעות הוא מוצא. רָצַף של איסורים ובעיות. נוֹחַתִים מן השמים כל דבר טוב הן מסבכות. ומַתִיר את הרע מול העיניים. מצב שלם שינה עוֹרוֹ. הרצוי הפך שֵגַגַה, קרן אור נִשֵכַחָה. "מר" חשון כַבוֹל סביבו. מָעַטֵפֵת של תִסֵכוּל. וריד עוד שניה מתפוצץ. מערכת שלמה מתחילה לְהִתֵקָבַץ. ובכל זאת בַּפֵנִים הכוֹל כַלוֹל. כי את רגעי הקושי לא שָלַח שֵמוֹ יִתֵבָרַך בִכֵדִי שַאִפוֹל ללא דוֹפִי. אלא שמכך אָחָזֵק אֵת הכוח. ובעיות כבדות מִשֵקוֹל, העניק לך במתנה. שֵתָעַרִים עָל המִשֵעוֹל וּבַפִתְרוֹנַם תִגֵבַר החוכמה. שכן אמרו לפני גדולים. ובינם דבריו של ר' נחמן עליהם רצוי לשקוד: "אדם צריך לעבור בעולם הזה על גשר זר מאוד. ומכך אין אחרת מ- "אלו החיים".

בעזרתו. פורסם בעבר בעלון "טל שמים" היוצא ע"י תנועת אריאל. קרוב לוודאי שלא שכחתם את הדבר, הרי רק שנה חלפה מאז. שנה אחת תמימה, אך הסבל, הצער והעוגמה חדורים בנו כ-2000 שנה. כולנו היינו שם, רתומים כסוס לעגלה. אי-אפשר להגיד שלא! ניסינו, התאמצנו, נתנו את ככול שביכולתנו. יצאנו בפנים אל פנים לראות את העם היושב בבתים, הקמנו מאהלים של הדברות הרוחות וחיזוק הכוחות, העמדנו דוכני הסברה בכול פינה ובנוסף צעדנו לעבר כפר מימון וכיסופים. פנינו אליהם דיברנו עימם, כן אם האלו במדים. באנו ונתנו להם את כול מה שביכולתנו והציע. והכול בחיבה, באהבה וברכות. הראנו לעם ולכולם שאנו לא נמצאים רק בבועה שלנו, יש לנו שאיפה ויש לנו מטרה והלא היא קרוב לבבות! אך נוכחנו לדעת שהדרכים לא הביאו את התוצאות הרצוניות. ואנו המשכנו בחיינו, קצת יותר והרבה הרבה פחות. אם אותה תקווה הפועמת בלבבות. ובעוד לא מלאה שנה לאותם ימיים מלאי צער ודמעה, נחתה עלינו לא אחרת ממלחמה. כמו במלחמה שהכול מתמוטט, גם רווחת התושבים ככל אינו שקט. בתוך רגעי התסכול והחרדה, נרתמו ארגוני החסד השונים להביא מעט נחמה. משאיות מלאות במזון וציוד למחייה, עושות דרכם לאנשים שמבלים את חופשתם בתנאים קשים. קבוצות של אנשים ונוער אשר יצאו לעודד ולחזק את רוחם ולספק אוזן קשבת לתושבים. גם לחיילים שפעולתם כלל לא פשוטה (בנוסף לחברים ולבני המשפחה שהם מאבדים) כולם נושאים תפילה לשלומם ומייחלים לשובם במהרה. וכן אותם שבעל כורחם נטשו את החזית ודרים במקומות ארעי שונים, יש מי שדואג להנעים את זמנם כדי להרגיעם מהמתחים. עם שלם פתח את המחסומים, אין הוא מגיע מאותו אורך חיים. וייצר לו שרשרת חברתית שלא תלויה בדבר. ואם אנו עושים עצירה קטנה להביט בנעשה ולעשות רגע חושבים, נגלה שנעשה פה לא רק חסד עם הבריות, אלא נוצר קרוב לבבות. אותו ששאפנו לו רבות, ולא ע"י צעדה או דוכנים. אלא ע"י נגיעה בנפש האדם והשתתפות במצבו של הזולת ברגעיו הקשים. כי בכדי ליצור חיבור בן שתי קצוות צריך להראות אכפתיות של אחים. וכך נזכה בעז"ה לאהבת חינם ולאחדות העם בקרוב ממש. ולבנין הבית, בית המקדש.

בדרך הביתה. צועדת שוב לאורכו של הכביש נזכרת בדרכי בו בפעם הראשונה. חשה כנפל עלי פטיש. זה הייה בשבעה, ולא עברה שנה. מהכניסה לרחוב, מורגש החושך הכל-כך עמוק. סיבוב וחצי עם המפתח והשער פורש אלי ידיים. שקט דממה שורר ושום קול לא נשמע מרחוק. הרגליים ממשיכות ללכת, אך הראש מרחף בשמיים. גשם של בגדים ניתח לעבר התיק. סריקה אחרונה, להבטיח שלא נשכח דבר. שבוע ראשון בשרות, עמוס ומהנה נגמר לו בצ'יק. הארון והדלת נעולים, גם השער נסגר. עכשיו ממתינה בתחנה לאוטובוס האחרון. בדרך הביתה, משתוקקת רק לשים ת'ראש ולישון.