הַמָּוֶת הוּא בֵּן בַּיִת בִּי,
אֲנִי מַרְגִּישָׁה אוֹתוֹ יוֹשֵׁב עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן,
דּוֹפֵק בַּדֶּלֶת שֶׁלִּי כֹּל בֹּקֶר,
בּוֹדֵק, בּוֹחֵן;
כְּשֶׁהוּא כָּאן אֲנִי לֹא נוֹשֶׁמֶת.
יֵשׁ כָּאן דַּפִּים עַל דַּפִּים שֶׁל קֹדֶשׁ, שֶׁל
סֻלָּם אֱ-לֹהִים
אַךְ כְּבָר זְמָן רַב שֶׁהַמָּוֶת בַּחֲדָרַי
וַאֲנִי כְּלָל אֵינִי נוֹגַעַת,
כֹּה רְחוֹקָה.
(מִכֹּל הַבְּקָרִים הַחֲסֵרִים אֲנִי לָמַדְתִּי:
נְשִׁימָה הִיא לֹא סִימָן שֶׁל חַיִּים,
הִיא רַק עוֹד הֵד שֶׁל אֵין-מָוֶת.)
כָּךְ אֲנִי אוֹרֶגֶת אוֹתִי לְאַט
לְאַט
אֲנִי הוֹרֶגֶת
כָּךְ, דַּף אַחַר דַּף
קְרִיעָה מָרָה מָרָה
כָּךְ
תְּפִלָּה אַחַר תְּפִלָּה אַחַר תְּפִלָּה
תגובהתגובות