מֶרְחַב נְשִׁימָה

הַמָּוֶת הוּא בֵּן בַּיִת בִּי,
אֲנִי מַרְגִּישָׁה אוֹתוֹ יוֹשֵׁב עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן,
דּוֹפֵק בַּדֶּלֶת שֶׁלִּי כֹּל בֹּקֶר,
בּוֹדֵק, בּוֹחֵן;
כְּשֶׁהוּא כָּאן אֲנִי לֹא נוֹשֶׁמֶת.

יֵשׁ כָּאן דַּפִּים עַל דַּפִּים שֶׁל קֹדֶשׁ, שֶׁל
סֻלָּם אֱ-לֹהִים   
אַךְ כְּבָר זְמָן רַב שֶׁהַמָּוֶת בַּחֲדָרַי 
וַאֲנִי כְּלָל אֵינִי נוֹגַעַת, 
כֹּה רְחוֹקָה.

(מִכֹּל הַבְּקָרִים הַחֲסֵרִים אֲנִי לָמַדְתִּי:
נְשִׁימָה הִיא לֹא סִימָן שֶׁל חַיִּים,
הִיא רַק עוֹד הֵד שֶׁל אֵין-מָוֶת.) 

כָּךְ אֲנִי אוֹרֶגֶת אוֹתִי לְאַט 
לְאַט 
אֲנִי הוֹרֶגֶת 

כָּךְ, דַּף אַחַר דַּף
קְרִיעָה מָרָה מָרָה 
כָּךְ 
תְּפִלָּה אַחַר תְּפִלָּה אַחַר תְּפִלָּה